"פתאום, בגיל 72, התחלתי לרקוד"

"אני עוסקת הרבה בשאלה 'מה זה לחיות?'. אנחנו מכירים אנשים צעירים שהנשמה שלהם לא חיה, ואנשים מבוגרים שאצלם בגוף יש הרבה קשיים אבל הרוח חזקה. אנחנו עסוקים בפחדים, אבל אם נלמד להקשיב למה שיש, בכל גיל, נגיע להישגים מדהימים" - כך מסבירה הכוריאוגרפית גלית ליס את הבחירה שלה להעלות מופע מחול, שהרקדניות שבו נעות בין הגילאים 55 ל-84. "הנשים שמשתתפות במופע הן גיבורות, כי הן מאפשרות לעצמן להיות בגוף של עכשיו ולא אכפת להן מה יגידו", מוסיפה ליס.

המופע שלה, GO!, כבר הציג לפני שנה בפסטיבלים כמו "נפגשות" ו"חשיפה בינלאומית", ובקרוב עולה לשני מופעים מיוחדים - האחד בסוזן דלל ב-30.12, והשני באירוע של מרכז עינב ב-8.1, שכולל גם הרצאה של חוקרת התרבות והמחול, ד"ר עידית סוסליק.

GO"!" נוצר אחרי שיחות של ליס עם תלמידות סדנאות המחול שהיא מעבירה, "גילה", המיועדות לנשים מעל גיל 50 שהחליטו לרקוד דווקא עכשיו. במהלך השיחות תלמידותיה ביטאו את הנושאים הקרובים לליבן, ובמרכזם – העובדה שרקדו בצעירותן ואז הפסיקו, כי ההורים לא הרשו, כי דימוי הגוף שלהן לא אפשר להן, כי חשבו שריקוד הוא זול ומופקר או מסיבות אחרות. דווקא אחרי הפנסיה וקריירות בתחומים אחרים הן הרשו לעצמן לשכוח מהמעצורים.

"הריקוד הפך למרכז החיים שלי"

 "לא אכפת להן מה יגידו". מתוך המופע, צילום: אלי פסי

השנה אספה ליס תלמידות שלה מכל הכיתות שהיא מעבירה, והציעה להן להופיע על במה מקצועית. המבוגרת ביותר מבין המשתתפות ב-GO!, תלמה דים בת ה-84, היא גם התלמידה הוותיקה ביותר של ליס, כבר 12 שנה. היא מספרת כי החיים, באופן טבעי, הרחיקו אותה מריקוד. "כילדה ונערה הייתי רוקדת בחתונות, בארועים, ריקודי עם וריקודים סלוניים, אבל עם החיים הפסקתי, אולי גם כי בעלי לא אהב לרקוד", מספרת לנו תלמה. "כשבעלי נפטר התחלתי לחפש עיסוקים. אני מורה לפסנתר במקצועי, אף פעם לא חשבתי שאני מספיק טובה כדי להופיע, אבל כנראה בתת מודע רציתי קהל. התחלתי לעשות סדנאות משחק והופעתי בהצגה של ניקו ניתאי, וכך גלית שמעה עלי והציעה לי להשתתף בסדנאות המחול שלה. פתאום, בגיל 72, התחלתי לרקוד".

תלמה, תושבת גבעתיים, מתאמנת אצל גלית בסטודיו שלוש פעמים בשבוע, ובשאר הזמן עושה שיעורי פלדנקרייז כדי לשמור על כושר. GO! הוא המופע השלישי של ליס שהיא משתתפת בו. "כשהתחלתי לעבוד עם גלית הרגשתי שהגעתי למשאת הנפש שלי. זה הפך למרכז החיים שלי. הילדים שלי יודעים שבתקופות שיש לנו הופעות, זה בא לפני החובות שלי כסבתא לנכדים. זה במקום הראשון", היא אומרת.

"אם אני יכולה לרקוד על במה בגילי, אני יכולה לעשות הכל"

 "יורדות לרצפה, מתיישבות ועולות ממנה - לא מובן מאליו בגילנו". מתוך המופע, צילום: אורנה קלגרד

מה עובר עליך כשאת רוקדת?

"זו התעלות נפשית. אני מרגישה שממש השתפרתי, אני מגיעה עם התנועות למקסימום של דיוק, וכך נוצר מצב שבמקום שמצב הגוף יחמיר עם השנים, הוא רק משתפר ונעשה בריא יותר. זה נכון שאנחנו נשים מבוגרות וכל אחת באה עם הכאבים שלה, ירכיים וברכיים וגב, אבל אנחנו לא עובדות על כאב, אלא עוקפות את הכאב. אנחנו עושות תנועות שטובות לנו. אולי לא פירואטים אבל כן יורדות לרצפה, מתיישבות ועולות ממנה, וזה לא מובן מאליו בגילנו".

את  מרגישה כמו בלרינה, בגיל 84?

"האמת היא שבקטע האחרון במופע אנחנו ממש בלרינות, אמנם לא עם התלבושות המוכרות של בלרינות אבל ממש מרגישות ככה. ההנחיות שגלית נותנת לנו הן לא איזו תנועה לעשות אלא איך לעשות עבודה מנטאלית. אנחנו מגיעות לשילוב מושלם של גוף-נפש-מוח. זה העצים אותי לעשות עוד דברים ולהתגבר על מכשולים. אם אני יכולה לרקוד על במה בגילי, אני יכולה לעשות הכל בלי לפחד. הילדים והנכדים שלי יושבים תמיד בשורה הראשונה ומאוד גאים בי".

"באנו לחיים האלה כדי להשתעשע"

את הכוריאוגרפית עניין לעבוד עם הגוף המבוגר. מתוך המופע, צילום: אלי פסי

ליס מספרת כי עד היום עבדה כבר עם מעל 500 נשים בוגרות בסדנאות הריקוד שלה. היא קיבלה את הרעיון דווקא אחרי שצפתה במופע מחול סטנדרטי, עם כוכבים צעירים. "אני זוכרת שזה היה מופע מושלם, ראיתי אותו ונפעמתי מהווירטואוזיות של הרקדנית, אבל יצאתי עם ריקנות. זה בעצם היה מושלם מדי. הרגשתי שזה לא עושה לי את זה, רציתי לגעת באנושי ובחיים. הבנתי שזה התחום שאפנה אליו ככוריאוגרפית – הגוף המבוגר".

היית רקדנית בעצמך?

"כן, עד גיל 25, ואז פניתי להוראת מחול. כמו בקלישאה, המחול בחר בי והיה מרכז חיי. לימדתי מחול עם נוער, ניהלתי מסגרות למחול, ובגיל 40 הבנתי שאני רוצה את היצירה ופניתי לעבודה עם נשים מבוגרות שלא מגיעות מריקוד. יש אצלי אישה שעבדה כפסיכולוגית, אחרת ד"ר לביולוגיה, מורות, מטפלות, וגם עקרות בית. התהליכים שאני עוברת איתן הם מדהימים – יכולה להיות אישה שבמפגש ראשון לא תסכים אפילו להוריד גרביים או לזוז על הרצפה, אבל עד סוף הסדנה הכל קורה ומשתחרר. המחול מביא להן הרבה שמחה, דופק וסקרנות".

דיס עצמה בת 51, ולמעשה רק בשנתיים האחרונות היא בגיל שהייתה יכולה להרשם לסדנה של עצמה, אבל למרות שהן מוגדרות כ-50 פלוס, היא מעדיפה את המבוגרות יותר. "התהליכים הבאמת מעניינים מתחילים לקרות בגיל 60. זה השלב שבו הצומת הזה של זקנה נהייה משמעותי", היא אומרת. "את יכולה להגיד לעצמך שיצאתי לפנסיה והחיים נגמרו, או לומר 'יש לי זמן, מה אעשה עכשיו'. אחרי הכל באנו לחיים האלה כדי להשתעשע, ומי שמאפשרת לעצמה לעשות זאת, מרוויחה בגדול".

 [#middleBanner] 

צעד תימני: רוקדות מחול תימני בגיל השלישי

הנשים שהפכו לרקדניות מקצועיות אחרי גיל 50

טורפות את החיים: קהילת נשים מעל 50

נצלו את היום וצאו במחול

רנה שינפלד: "תנו לי את האפשרות לשכוח צעד"

"בריקוד אני מרגישה בת 18 מחדש"

אף פעם לא מאוחר להתחיל לרקוד

הצטרפו לקהילת חברות חדשות של מוטק'ה

הצטרפו לקהילת הפנאי והתרבות של מוטק'ה