כוכבי המוזיקה החדשים: בני 50-90

מתי בפעם האחרונה ראיתם אישה בת שישים או שבעים מנגנת בהרכב רוק במועדון ה"בארבי" בתל אביב, בפעם הראשונה בחייה? או גבר בן שמונים שמנחה בפעם הראשונה ערבי זמר למאות אנשים? מתברר שכוכבי המוזיקה החדשים הם בני חמישים עד תשעים ואפילו יותר, והם קורעים את הבמה (ולפעמים את הסלון בבית).

שירלי נחמה פרקש, עיתונאית, מוזיקאית ומרצה, מלמדת מעל 25 שנה ב"סטודיו-נחמה" ברמת גן פסנתר, קלידים ואקורדיון. לדבריה אנשים מגיעים ללמוד בכל הגילים, אבל אפשר לראות עלייה גדולה ברצון לנגן דווקא בגיל חמישים-שישים והלאה. "הגיל שבו מתחילים לעשות באמת מה שרוצים".

איך הגעת לתחום לימוד הנגינה לגיל הבוגר ומתי?

"זה התחיל מהילדים. בהתחלה צירפתי את ההורים או את הסבא לבוא לנגן עם הנכד שלו, סתם, כגימיק. תמיד היה מישהו מבוגר במשפחה שלמד לנגן או שזכר משהו, וככה נוצרו דואטים נהדרים ולא עבר זמן עד שהסבתא או הסבא התקשרו וביקשו להתחיל ללמוד, ומפה והלאה זה המשיך באופן טבעי".

פרקש היא תלמידתו של המוזיקאי הנודע אנדרה היידו ז"ל. את דרכה החלה ככתבת הנוער המוזיקלי של הפילהרמונית. "ישבתי שעות בחושך בהיכל התרבות וראיתי את כל המנצחים הגדולים עובדים", היא נזכרת, "זו חוויה משנה חיים". במקביל ללימודי התואר הראשון במוזיקולוגיה בבר-אילן, למדה שנה בבית הספר למוזיקה רימון ובמקביל הוכשרה כמורה בשיטת "ימהה", בדרגת מפקח מוזיקלי בינלאומי והנחתה כיתות והרכבים בכל הארץ. כעיתונאית עבדה גם ב"מעגל של דן שילון" כתחקירנית המוזיקה והאמנים וככתבת תרבות ומגזין בעיתונים שונים. עד לפני מספר שנים הופיעה במופע שנסונים בשם "פרח קטן" ברחבי הארץ.

כישרון מוזיקלי? לא חובה

"מוזיקה היא שפת הרגשות וכשאנו נפתחים, הצלילים יוצאים נכון". מנגנים באנסמבל, צילום באדיבות שירלי נחמה פרקש

"אנשים בני חמישים ומעלה מגיעים אלי בדרך כלל משתי סיבות שונות, שהן בעצם אחת", היא אומרת. "חלקם חלמו לנגן כילדים אבל לא היו להם אמצעים או שזה לא היה מספיק חשוב להורים, וחלקם, הגדול אגב, מגיעים לעשות חוויה של תיקון. כל אלו שהכריחו אותם ללמוד, כל אלו שלמדו בשיטה הישנה, האורתודוקסית. הפצע הזה לא מגליד אף פעם".

למה הכוונה?

"הם מגיעים אלי עם מסקנות מוזרות. 'אין לי שמיעה', 'אני לא קורא תווים', 'אני לא יודע לאלתר'. זה כל כך מצחיק אותי. אחרי שלוש שנים כשהם עפים על הבמה או מאלתרים או מוציאים שירים ומלווים את עצמם, אני תמיד מזכירה להם את עצמם מפעם. המסקנות האלו מגיעות בדרך כלל מחוויות למידה קשות בילדות. הכריחו אותם, המורה העליבה אותם, זה היה נטל, איומים, רגשות אשמה. ילדים שאהבו מוזיקה עזבו אותה בגלל שהחריבו להם את החוויה, ונשארה כמיהה אנושה לנגן".

עד כמה הכרחי כישרון מוזיקלי בשביל להתחיל ללמוד?

"כישרון מוזיקלי הוא מתנה אבל הוא לא שיקול. כן, שמעת נכון. לימוד מוזיקה עונה על צורך נפשי אדיר. אם יש לך כישרון מוזיקלי זה יותר קל, אבל אם אין לך - המוזיקה מפתחת בך דברים שלא חשבת שבכלל אפשריים. אנשים שהגיעו אלי אטומים לגמרי, מוזיקלית ורגשית, נפתחים עם הזמן. אני רואה אותם מתחילים לזוז, מתחילים לשמוע, לאלתר, להביע רגשות. מוזיקה היא השפה של הרגשות ולכן כשאנחנו נפתחים, הצלילים יוצאים נכון. זה תמיד הילד שבא לנגן, אף פעם לא המבוגר. אנשים יושבים ליד הפסנתר או מחזיקים אקורדיון, לפעמים בפעם הראשונה, לפעמים אחרי חמישים שנה, והדמעות מתחילות לזלוג. אני תמיד מניחה חבילת טישיו מוכנה. גם בשבילי".

פרקש מספרת כי הכל התחיל מאימה. "היא זו שנתנה לי כוח להתאמן כל השנים. למדתי שלושה כלים במקביל, דיפלומות ומבחנים, זה לא היה פשוט. בכל פעם שרציתי להפסיק היא מצאה משהו שיעודד אותי להמשיך", אומרת פרקש. "היא הייתה הולכת איתי לחנויות תווים וקונה לי כל מה שרציתי, רק שאנגן. כשרק התחלתי ללמד, בגיל 17 עוד לפני שלמדתי הוראת מוזיקה, היא זו שהתעקשה לקנות עוד מקלדת כדי שאוכל לנגן ביחד עם התלמיד. זו מחשבה מוזיקלית שהקדימה את זמנה בשני עשורים. שיטת הלימוד שלי זו בעצם השיטה שלה. לרגש, להקשיב, לעניין, לגרות את האוזן, את הלב ואת הנשמה, ומעל לכל - לראות את האדם שבא לנגן".

"נגינה מחזירה לחיים תשוקה, ותשוקה היא סם ממכר"

"בזכות הנגינה החיים בגיל מבוגר מקבלים משמעות נוספת". שירלי נחמה פרקש, צילום: אורי וזנברג

פרקש טוענת כי היא מתייחסת ללימוד מוזיקה בעיקר ממקום נפשי. השאלה הראשונה שהיא שואלת את התלמידים שלה היא: באיזה תו הגעתם היום?. "לימוד נגינה זה מקום של התעלות, תיקון, אושר והגשמה עצמית", היא מסבירה. "אישית אני מתרגשת תמיד כשמישהו מחליט לנגן. אני ממש מחפשת הזדמנויות, גם מחוץ לסטודיו, להחזיר אנשים למוזיקה. זה כל כך חשוב בעיניי. לפני ארבע שנים יצאתי לדייט עם בחור חביב. כבר בהתחלה זה היה ברור שאנחנו פחות מתאימים לזוגיות אבל היה לנו כיף לדבר. בפגישה הוא סיפר לי עד כמה הוא רוצה ללמוד גיטרה בס ושזה החלום שלו. באותו הרגע הצעתי לו להמשיך את הדייט בחנות לכלי נגינה. הלכנו יחד, והוא קנה גיטרה בס שחורה חדשה יפהפייה. מצאתי לו מורה והוא התחיל ללמוד. היום הוא מנגן איתי בשני הרכבים, ומצטרף לתלמידים שלי בקונצרט סוף שנה. זה לא אושר?".

אז גיל חמישים פלוס זה לא מאוחר מדי?

"החיים משתנים אחרי גיל חמישים, ובטח בגיל השלישי. לחלק מהאנשים בגיל הזה יש גם זמן וגם כסף לעשות סוף סוף את מה שהם רוצים. נגינה מחזירה לחיים תשוקה, ותשוקה זה סם ממכר. הגשמה עצמית, חברויות חדשות, נגינה בהרכבים - החיים מקבלים משמעות נוספת. פתאום יש מישהו שמנגן בבית, מנגן בחבר'ה, פתאום הם מצליחים לנגן שירים וללוות את עצמם.

"הסופרת נגה מרון הגיעה בגיל 82 וביקשה ללמוד שירים ישראלים עם ליווי. היום היא מנגנת בדיור המוגן לכולם, וגם דואטים עם הנכדים. המשוררת אגי משעול חזרה לאקורדיון לפני שנה וכבר הופיעה בקונצרט הסיום. ראש עיריית גבעתיים, רן קוניק התחיל אקורדיון מאפס בגיל 35, ניגן בבתי אבות כחבר מועצה שנים רבות, והיום, כראש עיר, הוא מנגן עם הילדים על במות ובטקסים. יש יותר מזה?".

לדבריה של פרקש הדובדבן שבקצפת, מבחינה מוזיקלית, היא הנגינה בצוותא. המחקרים האחרונים מראים שהשתתפות בקבוצות זמר, תזמורת או אפילו דואטים גורמת לשחרור אנדורפינים במוח ולתחושה חזקה של חיבור. אנדורפינים, להזכירכם, אחראים על מנגנוני העונג והאושר.

"המדענים של חקר המוח חושפים היום יתרונות מדהימים ומפתיעים ללימוד מוזיקה בכל גיל, לא רק בילדות. לימוד נגינה באופן קבוע מאט את תהליך הזקנה באופן משמעותי, מאיץ את מהירות התגובה שיורדת עם הגיל, עוזר בשיקום נזקי שבץ מוחי, מחזק מוטוריקה ושפה, משפר את הזיכרון ומונע אלצהיימר, מעולה נגד מתח ודיכאון ומגביר את ייצור הורמון הגדילה שלנו. נגינה מפעילה את החלקים במוח שאחראים מצד אחד על נשימה ודופק, וגם את ה'מוח הגבוה' שקשור לאמנות ומיומנויות גבוהות. המרכיב הכי חשוב הוא לימוד לאורך זמן, וזה בכלל לא משנה מאיזו נקודה התחלת. מדובר בהתחייבות, זו מערכת יחסים לכל דבר".

"הנגינה היא הזדמנות לדבר בשפה משותפת עם בני"

"הנגינה הכניסה ליחסים שלי עם בני עומקים חדשים". צפנת נווה עם בנה גלעד, צילום באדיבותה

צפנת נווה, בת 58 מצורן, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני במדעי המוח, עוסקת בעיסוי רפואי ומנגנת בזמנה הפנוי. "הנגינה משלימה את כל מה שחסר בחיי, זה דבר שרציתי שיקרה מאז ילדותי ולא ממש התאפשר לי. זו ההזדמנות לדבר בשפה משותפת עם בני ולקבל סוף כל סוף תגובה אוהבת ואוהדת מאמי".

היה לך ניסיון קודם בנגינה?

"לפני הרבה שנים ניגנתי באורגן דו-קומתי אבל אחרי שהתחתנתי ונולדו הילדים, הפסקתי ללמוד. אבי היה אדם מוזיקלי מוכשר המסוגל לנגן בכל כלי, ולימד גם אותי לנגן במפוחית ובחלילית, ובעצמי למדתי לנגן על קסילופון צעצוע. ניגנתי ושרתי. הייתה לי גם גיטרה שבניתי בעצמי מחומרים שמצאתי במחסן עבודתו של אבי, וסידרתי לי גם סט תופים ממכסי סירים.

"החלום שלי היה לנגן בקסילופון אמיתי. הוריי עשו ככל יכולתם כדי לתת לנו את החינוך הטוב ביותר, אבל לא יכלו להרשות לעצמם שיעורי קסילופון והציעו לי לנגן בכל כלי אחר. כך הצטרפתי לתזמורת נוער, צועדת בתור מתופפת. הייתי הבת היחידה בתזמורת והצעירה ביותר והעמידו אותי בשורה הראשונה. בחגיגות צעדנו לאורך ולרוחב העיר תוך כדי נגינה, ואימא שלי רצה כל הדרך לפנינו וצילמה אותי. אלה היו רגעים בודדים שאני זוכרת את אמי גאה בי. הלוואי שאבי היה שומע אותי מנגנת היום. אני מקדישה את האושר הזה שקיבלתי במתנה לאמי שתזכה לשמוע אותי מנגנת עוד שנים רבות, ולזכרו של אבי שאהבתי כל כך".

לבת המצווה שלה ביקשה נווה כלי נגינה ושיעורי נגינה רציניים. אחרי שהתברר שקסילופון לא אפשרי היא החליטה ללמוד לנגן על אורגן. "לקחו אותי לקונסרבטוריון למבחן, המורה התפעל מיכולותיי. עברתי את מבחן הקבלה בהצטיינות אבל הוריי החליטו שעלי לעבור מבחן התמדה וכוונות עם כלי זול יותר ואצל מורה זולה יותר, ובמקום לקנות לי אורגן קנו לי אקורדיון ושלחו אותי ללמוד אצל מורה שגרמה לי לשנוא את השיעורים. את האקורדיון אהבתי והתקדמתי יפה".

ובגלל זה הפסקת?

"להתאמן פחות אהבתי ובכל פעם שהייתי מתיישבת לנגן, אמי הייתה עוברת ליד פתח חדרי, נועצת בי מבט ביקורתי ושואלת בזלזול: 'מצאת זמן לנגן?'. הרבה שנים חלפו אבל אני לא שוכחת את המבט הזה. בכל פעם קיוויתי מחדש שהיא תבוא ותגיד כמה יפה אני מנגנת, או איזה כיף לשמוע אותי מנגנת, אבל תמיד קיבלתי את אותו מבט ביקורתי ומזלזל. הרגיזו אותי המבטים האלה, הרגיזה אותי המורה, הרגיז אותי שלאבא שלי אין זמן לשמוע אותי כי הוא תמיד בעבודה, ולבסוף הפסקתי".

"זה גורם לי אושר גדול"

נגינה מאטה את תהליך ההזדקנות ומאיצה את מהירות התגובה. מנגנים באנסמבל, צילום באדיבות שירלי נחמה פרקש

את חלום הנגינה הגשימו שני ילדיה, גלעד (28) ונעה (27) שלמדו פסנתר. "שניהם גילו אהבה גדולה למוזיקה ובגיל מאוד צעיר כבר החלו לנגן בפסנתר. השקענו המון מאמץ בהסעות ובחוגים אבל שום הר לא היה גבוה מדי בשבילנו, הרגשנו שאנחנו מגשימים חלום גדול. גם הוריי עזרו עם ההסעות והגיעו לכל ההופעות והקונצרטים כדי לשמוע ולעודד אותם.

"ההצלחות שלהם שימחו אותנו והנגינה שלהם מילאה את הבית באושר גדול, ואף בקעה מתוכו לכל השכונה. גלעד שבעצמו היה עדיין ילד היה המורה של ילדי השכונה. לאחר מכן הוא המשיך ללמד בקונסרבטוריון, והיום הוא משלב הוראת נגינה יחד עם לימודי הנדסה. נעה וגלעד סיימו את הקונסרבטוריון בהצטיינות".

אז איך קרה שפתאום חזרת לנגן?

"באחת מהופעותיו של גלעד הוא ליווה סקסופוניסטית וחשבתי שגם לי מתחשק לנגן בסקסופון. הילדים יצאו מהבית, אני כבר לא עסוקה בהסעות וזה בדיוק הזמן לחזור לנגינה. קיבלתי בהשאלה סקסופון והתחלתי ללמוד בעצמי לנגן בזה, אבל לאחר זמן קצר נפלתי וסבלתי מזעזוע מוח קשה, התאוששתי אבל לא חזרתי לנגן. לאחרונה חזר הדגדוג והתחלתי לקחת שיעורי פסנתר. כשגלעד הגיע הביתה לחופשה השנתית הכנתי לו הפתעה: הוא מצא את אימא שלו מנגנת בפסנתר. ניגנתי קטע קצר מהסימפוניה הפסטורלית של בטהובן והוא מיד ניגש והצטרף אלי. זה נשמע מצוין וככה המשכנו לנגן קטעים נוספים".

זו הייתה הפעם הראשונה שניגנת איתו?

"כן. הרגשתי כאילו משהו ביחסים בינינו מקבל מימד עמוק נוסף, כזה שמשלים מערכת שהייתה כבר ממילא מאוד חברית ואוהבת, ומאפשר לחבר ולגשר על פערים בהבנה זה את זו מבלי צורך לדבר כלל. כשסיפרתי על התחושה הזאת לנעה, היא אמרה שזה מה שהיא בדיוק מרגישה כשהיא וגלעד מנגנים יחד. זה גורם לי אושר גדול. בהזדמנות הראשונה שהייתה השמענו את הנגינה המשותפת לאימא שלי, והתגובה שלה הייתה מפתיעה ולא רגילה. היא הופתעה מאוד מהנגינה שלי, והתלהבה באופן מיוחד מהנגינה המשותפת שלי עם גלעד. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי וראיתי את אימא שלי מתלהבת ממני. זה היה רגע שחיכיתי לו כל כך הרבה שנים, והוא הגיע מבלי שהייתי מוכנה לו, לא ציפיתי לזה בכלל".

"כשאני בתוך הנגינה זה כמו מדיטציה"

אף פעם לא מאוחר גם להתחיל לרקוד

אל תתנו לגיל להפריע לתחביבים שלכם

שירה בציבור מעכבת אלצהיימר

הצטרפו לקהילת הפנאי והתרבות של מוטק'ה