"היה לי ברור שאשתי תבקש המתת חסד"

המתת חסד היא סוגיה מורכבת ומסובכת - פסיכולוגית, פילוסופית, מוסרית וכמובן רגשית. סקר שנערך בקרב 2,926 חברי ההסתדרות הרפואית, במסגרת מחקר של מכון גרטנר בשיתוף עם המרכז הרפואי אסף הרופא הלשכה לאתיקה של הר"י (הסתדרות הרפואית ישראל), מצא שבעוד שהחוק הישראלי אוסר מפורשות השתתפות בהמתת חסד, 58% מהרופאים תומכים בסיוע לסיום חיים לו החוק היה מתיר זאת, ורק 31% מסתייגים מכך.

רבים זוכרים את המקרה של עדי טלמור, העורך והמגיש הוותיק של גלי צה"ל, שבאוגוסט 2011 בחר לסיים את חייו לאחר שסבל מסרטן חשוך מרפא שהתפשט בגופו, כשהטיפולים הרבים שניסה לא הועילו. הוא עשה זאת באמצעות טיסה חשאית לשוויץ, למכון דיגניטאס המבצע המתות חסד. במכתב שהשאיר אחריו כתב, כי המתת חסד היא האופציה שבחר אל מול התחליף הנורא של גסיסה איטית, מלאת ייסורים וכאב.

גם לנורית מרמורשטיין ז"ל לא היו ספקות. ברגע שאובחנה ב-ALS , מחלה ניוונית קשה ביותר שפוגעת בתאי העצב המוטוריים, היה ברור לה שהיא לא תמתין לרגע שבו לא תוכל לתפקד. בתמיכה מלאה של בעלה יוסק'ה וארבעת ילדיהם היא נרשמה לחברת דיגניטאס בשוויץ, לשם נסעה בדרכה האחרונה. כשיוסק'ה מרמורשטיין, 66, מדבר על ההחלטה הקשה של אשתו ז"ל למות בדרך הזאת, הוא נשמע מרוחק, כמעט מנותק מהאירועים. נחוש בדעתו להעביר את המסר של זכות האדם להחליט למות בכבוד. אבל אז, כשאני מבקשת ממנו שיספר עליה, על נורית אשתו האהובה, הוא משתתק, מנסה בקושי לעצור את הבכי. "את פורטת לי עכשיו בנימים", הוא אומר בקול חנוק, "היא הייתה מזכירה בקיבוץ ועשתה הכל מהכל. המשרד שלה היה מוקד עלייה לרגל, הייתה שם אווירה מאד מיוחדת. כולם רצו בחברתה. אם זה כדי לראות את העיניים היפות שלה, היא הייתה אישה מאד יפה נורית, ואם זה כדי לקבל ממנה עצות, בכל נושא. היא הייתה אשת צדקה. תמיד חשבה איך לעשות טוב לאחרים".

"כשהמצב החמיר היא ביקשה את נפשה למות"

אמרה מראש שהיא לא רוצה להגיע לשיא המחלה. נורית עם אחת הנכדות, צילום באדיבות המשפחה
 

הכל התחיל באוגוסט 2012, כשהזוג שהתגורר בעלומים - קיבוץ דתי לאומי בעוטף עזה - בילה בחופשה בתל אביב. "נורית הרגישה שמשהו לא בסדר ברגל שמאל", הוא מספר.  "אחרי סדרת בדיקות מקיפות לא מצאו שום דבר. כשנפלה מהאופניים עשו בדיקות נוספות לשלול אירוע מוחי. גם שם התוצאות היו תקינות. ואז היא נפלה מהמדרגות ושברה את הרגל. שוב התחילו בסדרת בדיקות. בשלב זה נורית כבר התחילה להבין שמשהו ממש לא בסדר. השרירים ביד השמאלית התחילו לקפוץ. היא בדקה באינטרנט, והחליטה שיש לה ALS . קצת צחקנו בבית על המסקנה שלה, אבל אחרי שעברה בדיקת EMG שבודקת מחלות של מערכת העצבים והשרירים, הרופא לא שלל את האפשרות. ב-2013 מצבה החמיר ועשו לה שוב את הבדיקה, כשהפעם התוצאה הייתה מאד ברורה – יש לה ALS".

מה קורה לכם באותו רגע?

"השמיים נפלו. המון המון דמעות. הרופא סיפר לנו על מחקר ניסיוני בהדסה ומיד הסכמנו. ידענו שאין תרופה למחלה, והיינו מוכנים לכל דבר. כל סיכוי הכי קלוש. לא רק שהמחקר לא עזר לה, להפך - המצב החמיר והיא ביקשה את נפשה למות. כבר כשנורית אבחנה את עצמה, לפני שהרופאים נתנו את התשובה הסופית, היא אמרה שאם זה אכן זה, היא לא רוצה להגיע לשיא המחלה. שיא המחלה זה מצב שרק אפשר למצמץ בעיניים וכל שאר הגוף מנוון. נכנסנו לתהליך עם דיגניטאס בשוויץ".

איך הגבת בפעם הראשונה שהיא אמרה לך שזה מה שהיא רוצה?

"מובן מאליו. אני מכיר אותה ואת אופייה, והיה ברור לי שהיא תגיד את זה. זה לא שלא זזו לי כל נימי נפשי. אבל גם אני וגם הילדים מכירים אותה, והבנו את הרצון שלה. כאבנו, בכינו אבל ידענו שזה מה שנעשה. ידעתי שהיא צודקת. לחיות עם השפלה כזאת של חוסר תפקוד, בשלב מסוים גם הדיבור היה קשה. לא תמיד אפשר היה להבין מה היא אומרת".

ביקשה שאף אחד לא ינסה לשכנע אותה להחליט אחרת

לפני המחלה הספיקו לעשות טיול בפריז. יוס'קה ונורית, צילום באדיבות המשפחה

כמה זמן לוקח התהליך של המתת חסד?

"זאת בירוקרטיה לא קלה. יש הרבה קריטריונים וחוקים, הם מקפידים מאד על הכל, אין עיגול פינות. כל המסמכים צריכים להיות מקוריים עם חותמת נוטריון. צריך חוות דעת רפואית וחוות דעת פסיכיאטרית. נורית כל הזמן לחצה עלי לרוץ לדואר, לבדוק למה עדיין לא קיבלנו תשובה. היא רצתה לזרז את זה כמה שיותר מהר. זה לקח משהו כמו חצי שנה. מצבה כבר היה קשה. היא לא רצתה להגיע למצב שבו היא מאבדת כל צלם אנוש. היא סבלה מכאבים, מחוסר תפקוד. כשהיא לא יכלה לשלוט בצרכיה זה היה המצב הרגשי הכי קשה שיכלה להגיע אליו. הקטנה שלנו הייתה אז בת 25, הגדול היה בן 37". 

היא לא רצתה לנצל את התקופה להגשים חלומות?

"לא, היא איבדה עניין בחיים. לפני המחלה הספקנו לשמחתי לעשות טיול בפריז. מהרגע שהבינה את מצבה לא רצתה כלום. מדובר באישה מאד חיה, מאד פעילה. מדי פעם ניסיתי לשכנע אותה לצאת מהבית לחוף הים או לסרט, אבל היא ממש לא רצתה לשמוע כלום. מהרגע שגילו את המחלה היא כבר הייתה במצב לא טוב. הרגל שנשברה לא החלימה, היא כבר צלעה. לא יודע איך אני הייתי פועל במקומה. זה הליך נפשי מאד קשה. אתה נידון למוות, ולא כל אחד מסוגל להחליט שבזמן שנותר לו הוא קורע את העולם".

אף אחד לא ניסה לשכנע אותה לא לעשות את זה, לא לעבור המתת חסד?

"אף אחד לא ידע חוץ מהמשפחה הקרובה. רק שבוע לפני שנסענו לשוויץ הוצאנו את הידיעה, וכולם באו להיפרד ממנה. זאת הייתה ממש שבעה בעודה בחיים. חוויה קשה, אין מה לומר. היא ביקשה שאף אחד לא ינסה לשכנע אותה להחליט אחרת. מישהו רצה להביא את הרב הראשי בישראל אבל אח שלה, שהוא רב בעצמו, ביקש שירדו מהעניין. בהתחלה פנינו אנחנו לרב. אחרי הרבה מחשבה הוא אמר שזה לא מותר, אבל גם לא אסור. בהלכה מתייחסים גם למצבו הנפשי של אדם. אני יודע שגם אם הוא היה אומר 'לא' היינו פועלים בניגוד לדעתו. אני מאמין שזה תהליך וגם ההלכה תשנה גישה. פעם השתלת איברים הייתה טאבו בהלכה, היום זה מצווה".

"היה לנו זמן להיפרד, אבל האובדן הוא אותו אובדן"

היה איש דתי, ומאז שאשתו חלתה - הפסיק להאמין. יוסק'ה ונורית, צילום באדיבות המשפחה

ספר על הנסיעה לשוויץ

"נסענו כל הילדים, אני ואח שלה שהוא עורך דין. נורית רצתה שיבוא למקרה שיהיו בעיות, שיפתור אותן. ישבנו על יד המיטה שלה, החזקנו ידיים ובכינו המון. היא ביקשה שלא יתמהמהו, שיביאו לה את כוס ההרעלה. המתח הרג אותה. ביקשו ממנה שתיקח את השתייה לאט לאט אבל היא שתתה בשלוק אחד וכמעט נחנקה. תוך 20 שניות היא נרדמה ואחרי חמש שעות נפטרה. חיצונית לא רואים שום דבר. היא פשוט ישנה אל מותה. אחרי שנרדמה ביקשתי מהילדים שיחזרו למלון. לא ידעתי איך היא תיראה בתהליך הזה, ולא רציתי שיראו ככה את אימא שלהם. נשארתי עם גיסי. אמרו לנו שזה לוקח גג שעה אבל לה זה לקח חמש שעות. הלכנו לטייל בעיירה, וחזרנו לנשמתה האחרונה. זה מקום מאד מכובד. יש שם שולחן וכסאות, על השולחן יש סוכריות. אולי חשבו להמתיק את הגלולה".

מה אמרת לה לפני שנפטרה?

"פשוט התחבקנו ובכינו. כל יום הייתה פרידה. אמרנו את כל מה שיכולנו לומר. זאת הפריבילגיה היחידה בכל הסיפור, שיכלנו להיפרד בצורה יפה. אבל האובדן הוא אובדן והכאב לא פחות עוצמתי רק כי היה לנו יותר זמן להיפרד. אין בזה נחמה. היא ביקשה שאמשיך הלאה וביקשתי שלא נדבר על זה. כשהאחות בדיגניטאס קבעה את מותה יצאתי מחוץ למבנה וצעקתי צעקה ענקית. אחרי כל כך הרבה זמן שישבתי איתה וחייתי את זה, הצעקה הזאת יצאה החוצה".

בראי הרפואה: בעד ונגד המתת חסד

 מאמין שתחת בקרה רצינית יש לאפשר סיוע להתאבדות. ד"ר דניאל שפרלינג, צילום באדיבותו

כשמדברים על המתת חסד יש כמה ניואנסים, שמפרידים בין סוגי המוות השונים. ד"ר דניאל שפרלינג, מומחה לאתיקה רפואית באוניברסיטת חיפה ומחבר הספר Suicide tourism: Understanding the legal, philosophical and socio-political dimensions בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד, מסביר את המושג: "המתת חסד היא מונח המתייחס לסיטואציה של המתת אדם על ידי אדם אחר, בדרך כלל רופא, אבל זה יכול להיות גם בן משפחה. בדרך כלל הסיבה היא מחלה סופנית. החולה סובל מכאבים עזים ומאיכות חיים ירודה ומבקש עזרה למות. זה נקרא המתה אקטיבית. הפעולה הזאת מותרת בחוק בהולנד, בלגיה, לוקסמבורג ולאחרונה גם בקנדה".

האופציה השנייה של המתת חסד לדבריו היא מצב שבו אדם כבר מחובר לטכנולוגיה מצילת חיים, למשל למכונת הנשמה, אך מבקש שלא לחדש את ההחייאה או לא לחברו כלל לטכנולוגיה מצילת חיים. מצב זה, הנקרא המתה פסיבית, מותר במדינת ישראל אבל רק למי שמוגדר כחולה הנוטה למות - חולה שהרופאים העריכו שלא יחיה יותר מחצי שנה.

"יש גם מצב אחר, שנקרא סיוע להתאבדות: אדם המבקש מאדם אחר לתת לו מרשם לחומר ממית, ומי שלוקח את החומר הממית זה החולה עצמו", אומר ד"ר שפרלינג, ומוסיף כי הדרך הזו קיימת ביותר מדינות, ובהן שוויץ ושמונה מדינות בארה"ב.

למה בעצם לא לתת לאדם לסיים את חייו בכבוד?

שפרלינג: "בהמתה אקטיבית מדובר על רופא שעושה את ההפך מהייעוד המקצועי שלו, שהוא הצלת חיים. זה שונה ממצב שבו הרופא אמנם רושם את המרשם, אבל החולה הוא זה שמחליט אם לקחת את התרופה או לא. יש כאלה שאומרים שהמתת חסד היא פעולה בניגוד לאתיקה הרפואית. יש פה דבר נוסף שהוא פגיעה באמון במערכת הרפואית: ברגע שאנשים ידעו שהיד קלה על ההדק הם יחששו שהרופאים לא מספיק שומרים עליהם. במערכות ציבוריות הרבה יותר זול להמית אדם מלחבר אותו לטיפול מציל חיים. השיקול הכי משמעותי של המתנגדים הוא קדושת החיים. לפי שיקול זה, ההחלטה אם להביא חיים או לקחת אותם היא החלטה של האל או של הטבע.

"שיקול נוסף הוא מסוג המדרון החלקלק: אם אתיר המתת חסד בסיטואציה מסוימת יש מצב שאתיר אותה גם בסיטואציה אחרת. למשל יש הטוענים שזקנים הסובלים מתחלואה מרובה אבל לא ממחלה סופנית וקצו בחיים, יש לאשר להם המתת חסד או סיוע להתאבדות. המתנגדים מדברים גם על המסר לחברה לגבי אנשים עם מוגבלות ואנשים עם תחלואה. למעשה אנחנו יכולים ליצור מסר שלא ראוי לחיות עם מוגבלות".

אלה שתומכים בהמתת חסד מדברים על זכות האדם למות בכבוד. "לשיטתם אין משמעות לאורך החיים אם אין איכות חיים, אם אין מסוגלות אמיתית לתפקד. החברה לא יכולה לקבוע מה היא איכות חיים. האדם עצמו הוא זה שיקבע את איכות חייו. אם אדם יחליט לקחת את חייו לבדו יש אפשרות שזה לא יצליח. להפך, יכול להיות שיגרם נזק נוסף. ברגע שזה נעשה בצורה מבוקרת, על ידי רופא וחומרים שהם בטוחים, זאת צורה מכובדת למות. עדיין צריך לדעת שמדובר על חצי אחוז מכל מקרי המוות בעולם".

ד"ר שפרלינג באופן אישי חושב שתחת בקרה רצינית צריך לאפשר סיוע להתאבדות, ובטח לא לאלץ אנשים לנסוע למדינה אחרת כדי לעשות זאת. "צריך לחשוב על סוג של מענה לאנשים אלה שהוא בטוח ומכובד".

נורית מרמורשטיין נפטרה בפברואר 2014. היא הייתה בת 58 במותה, הותירה אחריה בעל אוהב, ארבעה ילדים ו-11 נכדים. וזה מה שהקליטה לאהוביה זמן קצר לפני מותה: "אבא שלכם מלך ואתם נסיכים, אני מודה לכולכם שעזרתם לי ולכל החברים והמשפחה שעזרו לי אבל אני לא יכולה יותר. אולי אני אדם חלש, אבל אני לא יכולה יותר".  

"מעדיפה למות ולא לעזוב את הבית"

איך לפנות בית של הורה שנפטר?

"אני אם שכולה לילדים חיים"

חיים שכאלה: צוואה מצולמת לדור הבא

כשבן הזוג הופך לסיעודי

ומה אתם חושבים? בואו לדבר על זה בקהילת דילמות במשפחה של מוטק'ה