הקרב בעיר העתיקה

ביום ג' בשעות הצהריים תם הקרב על גבעת התחמושת, והתקדמנו לעבר שיח' – ג'ראח. שם התארגנו מחדש למחלקות מצומצמות יותר, צוידנו בתחמושת, החלפנו נשק שהתקלקל והתכוננו להמשך הלחימה.
אז התחלנו להבין את גודל האסון והאבדות שהיו לנו בכיבוש בגבעה.
ביום ד' בבוקר התקדמו לעבר הר הצופים ומשם לאוגוסטה ויקטוריה והר הזיתים. כך נכבשו כל הרכסים המזרחיים סביב העיר העתיקה. המחזה הנשקף היה מרהיב: העיר העתיקה הציורית של ירושלים נפרשה לפנינו. כיפות המסגדים בהקו מקרני השמש. חשנו זוהר פנימי מיוחד במינו. כל קורות ירושלים עברו ביעף לעינינו. בעודנו בוהים, תוהים ונרגשים באה הפקודה ההיסטורית של המח"ט מוטה גור לכיבוש העיר העתיקה:

    "אנו יושבים על הרכס הצופה אל ירושלים העתיקה, עוד מעט אנו עומדים להיכנס אליה. העיר העתיקה של ירושלים, שמאז כל הדורות חולמים עליה ושואפים אליה, אנחנו נהיה הראשונים להיכנס אליה. העם היהודי מחכה לניצחוננו. עם ישראל מחכה לשעה היסטורית זו. היו גאים ובהצלחה, לנוע, לנוע אל השער".

נענו בשני טורים אל העיר העתיקה. שער האריות נפרץ והכוחות מיהרו להר הבית ולכותל. הנפנו את הדגל.

    הרגשה מיוחדת במינה אפפה את כולנו: "מאות צנחנים מאובקים באבק אדמה ובאבק שריפה. חמוצים מזיעה ומדם – דמנו ודם חברינו הטובים שלא הספיקו להגיע למעמד זה. היינו נדחקים בתוך זרם הגואה ומפלסים דרך אל האבנים השחוקות, החלקות והחמימות מקרני השמש. נצמדנו אליהם בנשיקות ומלטפים אותם בלהט. אחדים פורקים את מתח הקרב ובוכים. מסתכלים אל האבנים דוממות אבל עם לב. מספרים להם את כל הקורות שלנו ושל עם ישראל. מספרים להם על געגועינו הרבים, על הדם הרבה שנשפך במלחמה ובמשך כל הדורות כדי להגיע אליהם ולגאול אותם.

    "זה היה בכי של התרוממות נפש, של השתאות מגודל המעמד.
של צער על הנופלים ושל סיום המלחמה. הכול נעשה בחרדת קודש ובדממה, כמו על בהונות...".
  "רגע הפגישה עם הכותל היה רגע של התרגשות גדולה. רגע של הגשמת חלום. הרחבה כולה לבשה ירוק של חיילים. מסביב כולם בכו. היו שבכו מאושר, היו שבכו על חברים שאיבדו בקרב. ידענו שלמרות הכול שילמו מחיר יקר כדי לעמוד כאן ברגעים הללו".

ירושלים העתיקה והכותל המערבי שוב בידנו. חיש פשטה השמועה, הגיעה לכל מקום, עד לחיילים הלוחמים שהגיעו לשפת תעלת סואץ ועוררה מעיינות רגש ושמחה בקרב עם ישראל.