אל תתנו לגיל להפריע לתחביבים שלכם

דרך טובה ללמוד על עצמנו היא לדמיין מפגש עם אדם חדש. מה היינו מספרים לו? שאנו עורכי דין, רואות חשבון, מורים, מנהלות פרויקטים? שאנו רווקים או הורים לשניים? אם הוא ממדינה אחרת, אולי גם היינו מציינים את הלאום. חשבו כיצד הייתם ניגשים לאותה סיטואציה כשהייתם ילדים. סביר להניח שעם הרבה פחות הגדרות. בין התפיסה העצמית שלנו כילדים ובין זו שאנו מפתחים בבגרותנו קיים סדק צר שדרכו אנו יכולים להגיע אל הזהות האותנטית שלנו.

ד”ר אלכס פרסטון, סופר ועיתונאי למחייתו וצפר בשעות הפנאי, משתף במגזין Quartz  את הרהוריו על הקשר בין הדרך שבה אנו בוחרים להעביר את הזמן הפנוי ובין הגדרת הזהות שלנו. לתפיסתו, תחביבים הם אבן יסוד באישיות שלנו; יותר מכך, בכוחם לשאת אותנו אל הקיום הילדותי הטהור, שבו הזמן לא משחק תפקיד, הדאגות נמוגות וחדוות העשייה בוערת בעצמותנו.

“כילד”,  מספר פרסטון, "נהגתי לצפות בציפורים בזמן שילדים אחרים עסקו בספורט". צפייה בציפורים היא עיסוק שכרוך בלוגיסטיקה כמעט בלתי אפשרית עבור ילד. אבל הלהט שלו לתחביב היה חזק מספיק כדי לגייס את משפחתו לסיפור. ואולם, למרות התשוקה, העיסוק שלו בצפרות דעך עם השנים. כמו פרסטון, רבים מאתנו חווים את זה בשנות ה-20, כשהחיים ה"אמיתיים" מתחילים. נסיבות המציאות קוראות אותנו לסדר: לימודים, עבודה, הקמת יסודות למשפחה. למי יש זמן או אנרגיה לנסוע חצי מדינה בעבור סיכוי לראות כמה ציפורים באיזו שלולית נידחת?

לכתבות נוספות באתר מהות החיים

 
כשזמן פנוי היה נחלתם של מעטים

מצאו את הדברים שמהנים אתכם. צילום: shutterstock

החברה שלנו מושתתת על פרודוקטיביות, וזה בסדר. ליצרנות שמורות זכויות רבות, שהרי היכן היינו מבחינת טכנולוגיה, רפואה, מדע ואפילו אמנות לולא היינו מחויבים למסגרות, תוצאות והספקים? ואולם, פרסטון מציב סימן שאלה גדול מעל מיקומה של הפרודוקטיביות בכס הקודש של התרבות המודרנית. מסתבר שעבורו, הקשר עם מי שהיה בתור ילד מעולם לא ניתק. הצפרות בערה בתוכו כגחלת לוחשת ועל אף שהמחויבויות של אדם מבוגר כיסו אותה, הן לא חנקו אותה כליל. “עתה, בניסיון לחיות כבן 30 ומשהו... צפרות ממלאת שוב חלל בקיומי", הוא כותב. "בעוד שפעם זיהיתי את עצמי על ידי מה שאני עושה – העבודה שלי – כעת אני מוגדר על ידי העיסוק במשהו שהוא בלתי פרודוקטיבי במכוון”.

תחביבים לשעות הפנאי לא חייבים להיות משהו מורכב שדורש המון אנרגיה כדי להעיד על חשיבותם. חקר עולם הפנאי עוסק בשאלות יסוד על מבנה החברה והאישיות שלנו, ללא תלות בתוכן שאנו יוצקים אליהם. במילים של פרסטון: "עבורי, צפרות סיפקה את התשובה לחידה שרודפת את החיים המודרניים: כיצד למלא את הימים שלנו". התשובה לכאורה ברורה, לא? עבודה, בית/משפחה, קצת טלוויזיה, למיטה וחוזר חלילה. זמן פנוי הוא מיתוס. או כך לפחות הסביבה שלנו גורמת לנו להאמין. אם יש לנו זמן פנוי, כנראה שאנו עושים משהו לא נכון, או ליתר דיוק, נמנעים מלעשות משהו בצורה הנכונה. לעתים זמן פנוי אף נתפס כממלכתו של העצל והבטלן. פרסטון הולך צעד אחד קדימה וטוען כי זמן פנוי הפך לעול שאנו צריכים להתמודד איתו. כלומר, השאיפה הבלתי מתפשרת לפרודוקטיביות עלולה ליצור חרדות לגבי האופן שבו אנו ממלאים את שעות הפנאי.

אם אלו הם סימפטומים של החברה המודרנית, מה היה קודם? האם אי פעם נהנו בני האדם מזמן פנוי? ואם כן, מה השתבש בדרך? פרסטון פונה אל החוקר הנורבגי ת'ורסטין ובלן אשר חקר את טיבו של הזמן הפנוי ושרטט בקווי מתאר את ההיסטוריה שלו. הוא מספר כי שורשיה של תרבות הפנאי התפתחו בעידן שבו העם הפשוט היה מחויב לעסוק בעבודות יצרניות הכרחיות, כמו חקלאות, נפחות וכדומה – ואילו בני האצולה עסקו בכל מה שעניין אותם: רכיבה על סוסים, ציד או אמנות. הייתה דיכוטומיה בין מה שחייב לעשות ובין מה שאפשר לעשות. לאחר המהפכה התעשייתית, עם צמיחת מעמד הביניים, החלו להיכנס אל מעגל הפנאי חוגים נוספים, אך בנפח שעות מוגבל. כדי להידמות למעמדות הגבוהים, פיתחו אנשי מעמד הביניים בכוונה תחביבים שאינם עונים להגדרות החמורות של פרודוקטיביות תעשייתית. כך החל להירקם מחדש הקשר בין האדם ובין הלהט הילדותי שלו ללמוד, לחקור וליצור, ללא המעמסה שכרוכה בעבודה.

ההיגיון שעומד בבסיס תפיסת העולם הזו הוא שאת מעט הזמן הפנוי שלהם העדיפו אנשים להקדיש לעיסוק שהכי מרגש ומלהיב אותם, זה שקשור בקשרים עבותים ומורכבים ליסודות האישיותיים הדומיננטיים ביותר שלהם. פרסטון פונה ליוצר נוסף, לורנס שטרן, אשר טען כי אם תצליחו לספק תיאור בהיר של תחביב, תוכלו לגזור ממנו הבנה מדויקת למדי של הגאונות והאופי של בעליו.

הפרד ומשול

אל תקחו את התחביבים שלכם יותר מדי ברצינות, שלא יהפכו לעבודה. צילום: shutterstock

עד כמה עיסוק החובה שלנו חופף לתחביבים שלנו? זו שאלה שכל אדם צריך להשיב עליה לעצמו בכנות. כיום קיימת מגמה שמבקשת מאנשים למצוא את הדבר שהכי מרגש אותם ולהפוך אותו לעבודה. בין אם זה ריאלי או לא, פרסטון מאמין שדווקא ההפרדה בין העבודה לתחביב היא זו שהופכת אותו למיוחד. עבודה, מטבעה, מחייבת פרודוקטיביות – היא נועדה לשרת מטרה של רווח כספי ועליה לעמוד בקריטריונים מסוימים כדי לממש מטרה זו. לעומתה, תחביב לא כבול להגדרות הללו. מייקל מלפורד, צלם מוערך של נשיונל ג'יאוגרפיק, מתפרנס מצילום כבר שנים ויודע כל מה שאפשר על המקצוע, לרבות טכניקות שכבר פסו מן העולם. בהרצאה שנשא בפני סטודנטים המחיש היטב את ההבדל בין עבודה לתחביב: "המהות בצילום היא ביכולת לראות - היא לא בפרטים הטכניים. אתה יכול לשים את המצלמה על אוטומט, לצאת החוצה ופשוט לראות. או - להשתמש במצלמה האהובה עליי, באייפון. מספקת תמונות מעולות, הלא כן?”

וכאן בדיוק טמונה החשיבות בהפרדה בין מקצוע לתחביב. כל צלם חובב ישמח להחזיק חצי מהידע והניסיון של מלפורד, אך עבורו, כאיש מקצוע, התחביב נמצא בצורתו הגולמית ביותר של העיסוק. זה מתכתב עם ראייתו של פרסטון, הטוען כי בתחביבים רבים קיים היבט נוסטלגי. צלם כמו מלפורד, שחייב תוצאות למגזין בסדר גודל של נשיונל ג'יאוגרפיק, לא יכול להרשות לעצמו לצלם כמו פעם. ועדיין, ניתן לשמוע בקולו את הגעגוע. פרסטון קושר את זה לתהליך ההתפתחות של שעות הפנאי, כהתרסה אל מול העבודה: "זהו חוסר היצרנות בכוונה תחילה של תחביבים, אני חושב, שגורם להם להיות פעמים רבות מיושנים ונוסטלגיים... אני מדבר על איסוף בולים, מבשלת בירה ביתית...”

ההיבט הנוסטלגי משתלב היטב בשביל החוזר אל הילדות. "אני מתחיל לראות את הצפרות באור הזה”, אומר פרסטון, “כנוסטלגיה וגילוי עצמי". ולכן הוא מאמין שהתחביבים צריכים להישאר כאלה – עיסוק מרגש, בלתי מחייב ובלתי מקצועי. כזה שמחבר אותנו לילדות. “לעתים קרובות הנוסטלגיה שכרוכה בתחביב קשורה לשאיפה ליצור מחדש התגלמות מוקדמת יותר של בעל התחביב".

למדו ליהנות ולאהוב את הדברים הכיפיים. צילום: shutterstock

אופה חובב שמפתח אובססיה לשלמות עלול להטביע את העיסוק הטהור בקריטריונים של עבודה, על כל המשתמע מכך. אצן חובב שמתחייב ל-X תחרויות בשנה מסתכן בהפיכת שעות הפנאי לעבודה שנייה. לכל תחביב ולכל אדם הגבול שלו, ולעתים רבות הוא אפור. אתה יכול לדעת שהפכת את התחביב לעול כאשר אתה מתחיל לפתח דאגות לגביו. זהו סימפטום המבוגרים.

אבל האם בכלל אפשרי לעסוק בתחביב ולשמור אותו על אש נמוכה? ככל שאנו מתעמקים בתחביב ומתפתחים בתחום התשוקה שלנו, כן עולה הדרישה לידע ולציוד ואיתן חלה עלייה קבועה בצריכת זמן ובהוצאות. אנו מתמכרים ומסתכנים בשקיעה עמוקה יותר בעבודה שתוכל לתחזק את התחביב. פרסטון מציע פרשנות שונה ומסתמך על מחקרים שגילו כי אנשים התאוששו מהר מהדרישות של עבודתם כשהתאפשר להם לעסוק בתחביבים בזמנם הפנוי. בגוגל מאפשרים לעובדים לעסוק בפרויקטים אישיים 20 אחוז מזמן העבודה, פרקטיקה שהעלתה את רמות הריכוז והיעילות שלהם. לתחביבים יש השלכות פסיכולוגיות חיוביות, בין היתר מכיוון שהם נוגעים ביסודות הזהות.

ומכיוון שנוסטלגיה, תום ילדותי וחופש מהגדרות מחייבות הם בדיוק ההפך מעבודה ופרודוקטיביות, כדי שתחביב ימלא את הייעוד שלו עליו להיות מובחן באופן מובהק מעבודה. תחושות ההכרח והחובה הן בדיוק מה שילדים חופשיים ופטורים ממנו. והילדים שהיינו ידעו מה הם אוהבים בדיוק מפני שלא היו להם שיקולים נוספים שיש לאדם מבוגר. פרסטון מסכם בכך שתחביב הוא התגלמות העצמאות האישית שלנו – הוא אינו זקוק להצדקה רציונלית ואינו צריך להיות כפוף לתחושת חובה. אם לחתום במילים הכי פשוטות שאפשר – מתלבטים מה לעשות בזמן הפנוי? התייעצו עם הילד שהייתם, והכי חשוב, קחו את זה בקלות.

לכתבה המלאה באתר מהות החיים

חובבי גינון? כך תשתלו עצים בגינה קטנה

אומרים שהיה פה שמח: משחקים משנות ה-60

לא מאוחר להתחיל: 5 משחקים למבוגרים