אף פעם לא מאוחר: בני ה-50+ שלמדו לשחות

אני זוכרת את עצמי כילדה שוחה בבריכה השכונתית, ואת אימא שלי יושבת על השפה עם הרגליים במים ומחייכת. היא גדלה בבולגריה הקומוניסטית, בתקופה שהדבר האחרון שמישהו חשב עליו זה ללמד את הילדים לשחות. שנים ניסיתי לשכנע אותה ללמוד לשחות בעצמה, ושנים זה הצחיק אותה שאני בכלל חושבת שזה אפשרי בגיל שלה. זאת הייתה תקופה אחרת. היום לשמחתנו הגיל הוא לא מחסום לשום דבר. לפני שנה אתי גלוון, 57, עובדת סוציאלית האחראית על תחום ההתמכרויות בתל אביב, החליטה שהגיע הזמן ללמוד לשחות. או במילים שלה: "הגיע הזמן להתגבר על הפחד מהמים". 

גלוון הקפידה לשלוח את שני בניה ללמוד לשחות כבר בגיל חמש. "היה לי חשוב שלפחות הילדים שלי לא יחששו מהמים", היא אומרת, "התחלתי ללמוד לשחות כשהייתי בת 17.  אחרי כמה שיעורים הרגשתי ביטחון, חשבתי שאני כבר יודעת לשחות, וקפצתי לבריכה לבד. התחלתי לשקוע, בלעתי מים, ולא הצלחתי לעלות בחזרה למעלה.המציל משה אותי מהבריכה, ומאותו יום לא נכנסתי שוב למים עמוקים. השתכשכתי כמו הילדים הקטנים.

"בימים ההם, בשיעורי השחייה, המציל היה עומד על שפת הבריכה עם מקל וחוט, וכשהיינו מרגישים שאנחנו לא מסוגלים, היינו מרימים יד ומושכים את החוט. בחוויה שלי החוט הזה נעלם באופן מטאפורי. במשך שנים הפחדים ניהלו אותי ושיתקו אותי. לא הרגשתי שאני מסוגלת להתמודד איתם, וזה מאד תסכל אותי. התחושה שיש משהו שמגביל אותי לא הייתה נוחה לי. הפחד מטביעה השליך גם על ההתנהלות שלי עם ילדיי. כל פעם שהם היו הולכים לשחות, הייתי מציידת אותם בשורה של אזהרות: 'לא להיכנס לעמוקים', 'להתקשר כשאתם מגיעים', 'שימו לב שיש דגל לבן'. לא יכולתי להשתחרר מהחרדה".  

"האתגר הבא שלי הוא לרכוב על אופניים"

כבר לא מפחדת מהים. אתי גלוון, צילום באדיבותה

מה הייתה נקודת המפנה?

"לפני שנה נסעתי לתאילנד. הייתי במלון מאד יפה בקוסמוי ופגשתי שם זוג צעיר. האישה הייתה פסיכולוגית שעסקה בחקר המוח. היא ניסתה לשכנע אותי לעלות על חסקה במים רדודים, אבל מבחינתי מים רדודים יכולים להפוך מהר מאד לעמוקים, וויתרתי. היא נתנה לי הסבר מדעי על הפחד שלי ואמרה שברגע שמפחדים, הסינפסות במוח מתקבעות, ואתה לא בונה סינפסות חדשות. הייתה לי הארה. היא בעצם אמרה לי שברגע שאתגבר על הפחדים אפנה לעצמי במוח מקום לסינפסות חדשות. היא גרמה לי לעלות על החסקה. נפלתי אבל זה היה בסדר. בעלה היה לידי, וזה היה במים ממש רדודים. באותו רגע החלטתי שאני חוזרת לארץ ומחפשת מורה לשחייה. היה לי מאד חשוב שזה יהיה מישהו שיבין את הפחדים שלי. מישהו שהוא גם מנטור".

איך הייתה התחושה?

"כל מה שהייתי צריכה באמת זה ללמוד לנשום ולהרפות. המורה לימדה אותי לסמוך על עצמי. אף פעם לא ידעתי לצוף ופתאום צפתי. כשהייתי בפחדים בזבזתי המון אנרגיה בתנועות מהירות שגרמו לי להתעייף ולשקוע. אבל כדי לדעת לשחות הייתי צריכה שתהיה לי שליטה ממקום של הרפיה".

מה תרמה לך השחייה?

"המון. קודם כל ההבנה שאף פעם לא מאוחר מדי, והכי חשוב - להתגבר על הפחד. זה נותן ביטחון בתחומים נוספים. גם הילדים שמו לב שמשהו השתנה, שאני כבר לא עוצרת אותם עם סדרה של אזהרות לפני שהם הולכים לשחות. בים אני עדיין לא שוחה, אבל אני כבר לא מפחדת. אני רוצה קודם להרגיש מספיק ביטחון בבריכה. בשבילי השחייה היא דרך להוריד את כל הג'יפה של החיים. ככל שמתבגרים ההתמודדויות קשות יותר ואנחנו מוכרחים את המקום הזה לאגור כוחות ולשחרר. היום אני כבר לא צריכה את המציל הזה שיעמוד עם החוט. היום החוט הזה נמצא בתוכי. אני מתרגשת כשאני מדברת על זה, ממש יורדות לי דמעות".

מה האתגר הבא?

"ללמוד לרכוב על אופניים. ידעתי פעם, אבל כשהייתי בת 12 הייתה לי תאונה. גם פגעתי במישהי וגם נפלתי, ומאז לא רכבתי. כבר קניתי אופניים. אני מחכה בקוצר רוח לרכוב בטבע. עכשיו אני מחפשת את המורה הנכון".

"כל אחד יכול ללמוד שחייה, בכל גיל"

"יש ערך למסר שאפשר ללמוד בכל גיל". גילי כהן, צילום: יובל כהן

המורה-מנטורית שעליה דיברה גלוון היא גילי כהן (43), בעלת בית ספר לשחייה "מים בית הספר המוביל לשחייה" בכפר אורנים. "יש ערך מאד חשוב למסר שאפשר ללמוד בכל גיל", אומרת כהן, "אנשים בגילים בוגרים יותר מגיעים כבר עם פציעות, עם כאב במפרקים. שחייה זה ספורט שבו הגוף מאוזן לחלוטין, ואין לחץ על המפרקים והעצמות, ולכן הוא חשוב ומתאים לגילים המבוגרים. המים עוטפים אותך ומאפשרים רוגע בלי כל הרעש מסביב. זאת גם פעילות אירובית מצוינת לשריפת שומנים, סיבולת לב-ריאה. זה הספורט היחיד שבו כל קבוצת השרירים עובדת, כולל פלג גוף עליון שבדרך כלל מוזנח בפעילות כמו הליכה. חוץ מזה זאת הנאה גדולה. נעים במים כשחם בחוץ, וגם בחורף חשוב לשחות".

מה הסיבות הנפוצות של מבוגרים לדחיית לימודי שחייה?

"בדרך כלל מדובר באנשים שחוו טראומה - טביעה שלהם או של מישהו קרוב, בליעת מים, משהו ששמעו בחדשות. לפעמים הם עצמם לא יכולים לשים את האצבע על הסיבה, אבל זה נדחה ונדחה. לפעמים הם מנסים ועוזבים, כי לא פגשו במדריך הנכון. יש חשיבות עצומה לאמון ולתחושת הביטחון, בעיקר אם מגיעים ממקום של טראומה. חשוב לדבר בצורה רגועה וברורה. חשוב שזה יהיה מדריך שמכיר את הגילים האלה, את מגבלות הגוף, את מגבלות הגמישות. אם אין למדריך את הניסיון, והוא מבקש מתלמיד בוגר להימתח באופן שהוא לא מסוגל לו במים, הוא יחווה תסכול עמוק ויש מצב שיפרוש.

כל אחד יכול ללמוד לשחות?

"בפרוש כן, כל אחד יכול ללמוד שחייה, בכל גיל. אבל צריך להתאים את השחייה לאדם ולא להפך. קודם כל עובדים על הרפיה, על הוצאת בועות מים. אנשים שמגיעים עם חרדה לא מסוגלים לצוף, הם עסוקים בהישרדות. פעמים רבות אנשים דוחים את לימוד השחייה מפאת הבושה - הם מרגישים שזה משהו שקשור לצעירים. מאד חשוב להתגבר על זה. לבחור בריכה יותר אינטימית. כשילד מתחיל לשחות ההתרגשות היא התרגשות שיא, כשזה קורה עם מבוגר ההתרגשות מוכפלת, כי אני יודעת כמה הוא עבר. הרגע שהם מתחילים לשחות זה רגע מצמרר. זה ניצחון על הפחד".  

"בפעם הראשונה בים הכל הפחיד אותי"

הכל התחיל מהרצון להשתתף בטריאתלון. חנה ישראלי, צילום באדיבותה

אצל חנה ישראלי, בת 60 מקיבוץ יד מרדכי, אימא לארבעה וסבתא לשתיים, הכל התחיל מהרצון להשתתף בטריאתלון - ענף ספורט המשלב שלושה סוגי ספורט: שחייה, רכיבה על אופניים וריצה. על אופניים וריצה היא יכלה לעשות וי, על שחייה - פחות. הסיפור שלה מתחיל כשהגיעה מארגנטינה בגיל תשע. היא נחתה בקיבוץ עם אורח חיים שונה ב-180 מעלות מחייה הקודמים. "מחקתי את כל הזיכרון מחיי הקודמים", היא מספרת, "הייתי חייבת, כדי לשרוד. רק אחרי 40 שנה חזרתי לארגנטינה. בכיתי שעתיים מול הבית שלי במנדוסה. הזהות חזרה לי והכל נפרץ". 

החזרת הזהות הביאה לשינוי עצום. בגיל 53 ישראלי שינתה את הקריירה ואת אורח חייה. ממישהי שמייצרת גבינות במחלבת חוות הרועים, עשתה הסבה למדריכת שיקום עם פגועי נפש בעמותת ידיד נפש. השינוי הנוסף היה הספורט. "רציתי להגיע לגיל 80 זקופה", היא מחייכת, "כשעושים ספורט עובדים גם על הראש ועל הנפש. התחלתי להבין המון דברים על עצמי. רצתי חצי מרתון, רציתי לעשות טריאתלון והחלטתי ללמוד לשחות בים. לבריכה עוד הייתי נכנסת מדי פעם, אבל מהים פחדתי פחד מוות, בעיקר מהגלים. כדי לשחות בים הייתי צריכה קודם ללמוד לשחות בבריכה. רק אחרי שהתחלתי להרגיש בטוחה עברנו לים".

איך הייתה הפעם ראשונה בים?

"לא יכולתי לנשום. הכל הפחיד אותי - הגלים, המחשבה על מערבולות. מתברר שעמוק בים הגלים פחות גדולים. לקח לי כמה שיעורים עד שנרגעתי והתחלתי לשחות. למדתי איך להיכנס מתחת לגל. הפחד התחיל להיעלם. אני אשקר אם אגיד שאני לא פוחדת בכלל, אני עדיין מחסירה פעימה כשגל גדול מתקרב, אבל הרבה פחות. למדתי שיטת שחייה שהייתה מותאמת אישית לגוף שלי ולאישיות שלי. כל הגוף שלי השתנה, יש איזה רוגע בים שאין בבריכה. גם המלח עושה משהו, פותח לי את הסינוסים".

"שחייה זה ספורט מעולה"

"כשהייתי ילד לא היו בריכות, לא היו אמצעים, החדירו בנו פחדים מהים". מוניר מוואסי, צילום באדיבותו

מוניר מוואסי, 54 מבאקה אל-גרבייה התחיל ממש בימים אלה ללמוד לשחות. הוא חוקר מדעי בתחום החקלאות במכון וולקני דאג. אמנם שלושת ילדיו למדו לשחות, אבל הוא עצמו כבר כמעט ויתר. "כשאני הייתי ילד זאת הייתה תקופה אחרת לגמרי. אז ההורים לא שלחו את הילדים ללמוד לשחות", הוא אומר, "לא היו בריכות, לא היו אמצעים, והכניסו לנו לראש שצריך להתרחק משחייה כי אפשר לטבוע או למות. אז לא למדנו".

למה בכל זאת התחלת ללמוד?

"הגעתי לגיל 50, ונדלקה הנורה שאומרת שהגיע הזמן לעשות שינוי ולשמור על הגוף, על הבריאות. אני עושה הליכות, התחלתי יוגה לפני שנה. יש פעילויות שצריך להתחיל בגיל 50. שחייה זה ספורט מעולה. אני זוכר שהייתי לוקח את הילדים לשיעורי שחייה והייתי יושב ומסתכל, וזה היה סוג של חלום. חבר בגילי סיפר לי שהוא לומד שחייה אצל מישהו בגבעת חיים, והמליץ לי. החלטתי שגם אני יכול, ונרשמתי. בהתחלה ממש נלחמתי במים, עשיתי תנועות לוחמה. היה בי פחד. היום, אחרי כמה שיעורים אני הרבה יותר רגוע, כבר מכניס את הראש למים. אני מחכה לרגע שאוכל לעשות מנוי לבריכה ולבוא כמה פעמים בשבוע לפני העבודה לשחות. אני ממש נהנה מזה".

וים?

"לא לא. ים לא מושך אותי. בגלל הגלים, בגלל המדוזות, בגלל החול. אני רוצה לשחות כספורט, לא סתם להיות רטוב במים. אני רוצה לעשות מסלולים".

גרשון שפע, 75, מאמן שחייה ואלוף העולם בשחייה ייצג את ישראל בשלוש אולימפיאדות. יש לו 3 מדליות ממשחקי אסיה ומדליות מהמכבייה, הוא אב לארבעה וסב לעשרה, והוא זה שלימד את מוניר לשחות. "הרבה יותר קל ללמד מבוגרים", טוען גרשון, "הם באים כי הם ממש רוצים. אף אחד לא דחף אותם ללמוד. אין להם הפרעות קשב, הם באים רק בשביל עצמם. יש כאלה שחוו משהו לפני המון שנים וצריך להזכיר להם שלמים מתמסרים, שהמים ידידותיים ושהם צריכים להרפות. אדם שיוצא מהמים הוא רענן וערני. לכל שחיין מתחיל אני אומר להתמזג עם המים. סווימ-ביוזה אני קורא לזה".

לא נחים לרגע: ספורטאי הים בגיל השלישי

גילו את גלישת הסאפ בגיל 50+ והתאהבו

ענפי הספורט שגם שונאי הכושר ישמחו לאמץ

מתי בפעם האחרונה עשית משהו בפעם הראשונה?

הצטרפו לקהילת הבריאות של מוטק'ה