ביקורת ספר: בוגד משלנו

ג'ון לה קארה הוא אשף מותחנים מומחה. מומחה בטוויית עלילות ריאליסטיות להפליא ובה בעת מותחות עד מאוד; מומחה בבריאת דמויות אותנטיות, אנושיות ומורכבות (בנבדל מכותבי מותחנים המתמחים בשרטוט דמויות שטוחות בנוסח גיבורי-על); מומחה בצביעת עלילותיו בכל גווני האפור של החיים האמיתיים, ובעבר גם מומחה בז'אנר מותחני הריגול בעידן המלחמה הקרה. בשנים שחלפו מאז סיומה כבר הספיקו מבקרים שונים להטיל ספק בכישורי כתיבתו הריאליסטית במציאות הגלובלית החדשה, לחזור בהם, ולשוב ולהתפעל ממנו כשחקן צמרת בליגת האלופות של כותבי המותחנים, מבלי לזכור כמעט שמגרשו הביתי השתנה לחלוטין. אני אוהבת את כתיבתו של לה קארה, את האיפוק שלו, שמפחיד יותר מכל הרעש והצלצולים של כל מחברי המותחנים המטיחים בקורא בהתלהמות פיצוצים, יריות וחלקי גופות. משהו בריאליזם שלו, ברבדים של עלילותיו, בפרטים הקטנים שגם מי שאינו מרגל או בלש צמרת יכול לקלוט, להבין או להכיר; משהו בגיבוריו שהם תמיד-תמיד פגומים או שרוטים באופן כלשהו, ביכולת שלו לבנות מתח ולעורר פחד ספרותי מבלי שהקורא ירגיש בכך, מבלי לרמוז לו בדרך על הפתרון או לתסכל אותו בנפתולים מיותרים. כל אלה מתקיימים גם במותחן החדש שלו "בוגד משלנו", ששואב את הקורא לתוכו מהפסקה הראשונה, המציגה זה מול זה (על מגרש טניס) שניים מגיבורי הסיפור, ומיד מטילה ספק וחשד בעצם המפגש ביניהם. כל זה קורה באיי הבהאמה, לשם מגיעים פרי וגייל, הוא מרצה לספרות באוקספורד, היא עורכת דין, כלומר שני יאפים בריטים בחופשת חלומות שנועדה גם להוות פסק זמן לבירור שאלת עתידם (האישי והמשותף) לאן. פרי הוא גם שחקן טניס טוב מהממוצע, וכך הוא מוזמן - הזמנה שקשה לסרב לה - לשחק מול דימה, אוליגרך רוסי בשנות החמישים לחייו, שכל הופעתו נוטפת כסף והוא מתנייד כשסביבו עדה של בני משפחה ספק-מעריצים ומאבטחים. אלא שמשחק הטניס התמים מוביל לכך שדימה מחליט להיעזר בפרי, אזרח תמים, כדי למצוא מקלט עם משפחתו בבריטניה. דימה, כך מתברר לפרי, הוא מאפיונר רוסי כלל לא זוטר, שמומחיותו היא הלבנת כספים. בתמורה לחסינות הממשל הבריטי ולהבטחה שילדיו יתקבלו לבית הספר היוקרתי באיטון הוא מוכן לחשוף מעשי שחיתות ואנשים מושחתים במערכת הפיננסית והפוליטית הרוסית והבינלאומית. דימה לוכד את פרי ואת גייל בחיבוק דוב רוסי, הכולל היכרות מהירה, דרמטית ואינטנסיבית עם בני משפחתו המורחבת, ושולח את פרי הביתה לאתר בעבורו את האנשים הנכונים שיידעו לפענח את מסריו ולמצוא דרך להיענות לבקשותיו.


מה למרצה לספרות, המתלבט ביחס לעתידו האקדמי, שפרצי אדרנלין היו מנת חלקו מקסימום על מגרש הטניס, ולשירותים חשאיים? כלום, וזה כנראה מה שדי מסעיר אותו, וגם את הקורא הממוצע, התמים לא פחות ממנו בהלכות עולם הצללים הזה, ועל כן הוא נסחף איתו באותה התרגשות מהולה בחשש להרפתקה, שבמהרה נהפכת לעניין הרבה פחות מסעיר והרבה יותר מאיים. לה קארה נוקט בחלקו הראשון של הספר בתחבולה סגנונית נוספת המדגישה את העובדה שפרי וגייל הם נטע זר בסיטואציה הזו, ומאפשרת להם - ולקורא - נקודת מבט שונה על המתרחש: הם משחזרים, בשני קולות, את כל פרטי המפגש המקרי עם דימה ושבטו באנטיגואה בתחקיר שהם עוברים אצל סוכני השירות אשר צריכים להחליט אם ומה לעשות. ארבעה שחקנים מעלה לה קארה למגרש בנבחרת הסוכנים החשאיים, אישה אחת, אשת סתרים קלאסית שגם נותרת מאחור בבסיס האם, ושלושה גברים, שונים לגמרי זה מזה במראה, באופי, באישיות ובתפקיד, אבל המשותף לכולם הוא היותם אנשי שירות מהסוג של פעם, הסוג שלה קארה מיטיב להכיר ולתאר. אלה דמויות נהדרות שלה קארה מעצב בדייקנות סגנונית מלוטשת עד דק, שרק מוסיפה להנאה שבקריאה. בכלל, מבנה הסיפור וסגנונו הם חלק בלתי נפרד מהכיף שבקריאה, מהקצב המהיר והסוחף שאינו מרפה ואינו מאפשר להניח את הספר, ועם זאת הוא מפורט ומדויק ואמיתי עד מאוד. העלילה מתקדמת באותה נשימה עצורה מהתחלה ועד לסוף, שהוא כל כך לה קארה, כל כך נכון לסיפור, שבאמת אי אפשר אחרת, למרות ששום דבר לא מובן מאליו. וזה בדיוק הקסם בספריו של לה קארה, שהם כל כך אמינים והגיוניים ועם זאת מסמרי שיער, טורדים ומפתיעים. או אם לצטט מתוך הספר, ציטוט שמצטט באוזני פרי בכיר הסוכנים החשאיים באחת משיחותיהם, מדבריו של הפילוסוף הפולני קולקובסקי: "החוק שלו אומר שיש אינספור הסברים אפשריים לאירוע אחד ויחיד. או, אם לנסח את זה בשפה שמובנת לשנינו, בחיים לא תדע מאיפה זה בא לך או למה".
שורה תחתונה:
עוד מותחן מצוין של ג'ון לה קארה, שנקרא בנשימה אחת ובהנאה רבה.
אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

"בוגד משלנו", מאת ג'ון לה קארה. תרגום מאנגלית: מרינה גרוסלרנר. 348 עמודים. הוצאת כנרת

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: הדירה

ביקורת ספר: פלאפל אוסלו

ביקורת קולנוע: בוקר טוב אדון פידלמן

ספר חדש: דולה אור מאפר

ביקורת תיאטרון: אם יש גן עדן