ביקורת ספר: העזרה

ראשית שנות השישים של המאה ה-20 היו תקופה של סערות ושינויים חברתיים ותרבותיים בארצות הברית. מעידן קנדי ועד המאבק לזכויות אדם, מהשינוי במעמד האישה ועד השקיעה בבוץ בווייטנאם, אמריקה עברה תהליכים משמעותיים. אלה הזרמים התת-קרקעיים הרוחשים מתחת לפני העלילה ב"חלון פנורמי", ספרו הנפלא של ריצ'רד ייטס, וברקע סדרת הטלוויזיה המופלאה (שחוזרת בימים אלה לעונה רביעית בכבלים) "מד מן". גם "העזרה", רומן הביכורים של קתרין סטוקט, מתרחש בתקופה הזו, בין השנים 1962-1964, בדרום ארצות הברית, בעיר ג'קסון שבמיסיסיפי. באחד המקומות בספר אומרת המספרת שישנה מיסיסיפי ומולה מתקיים שאר העולם, ומתמצתת בכך את הבועה שבה התנהלו החיים במדינה הדרומית באותן שנים. די אם ניזכר בסרט "מיסיסיפי בוערת", שהתבסס על סיפור אמיתי של רצח שלושה פעילים למען זכויות אדם במיסיסיפי של 1964, כדי להבהיר במשהו את טיבה של הבועה. קתרין סטוקט, בדברי ההסבר שלה המובאים בסוף הספר, מזכירה תיאורים ודיווחים שליליים על מיסיסיפי ברוח הסרט הזה, ומסבירה כי הדברים "הפכו אותנו, ילידי המקום, לחבורה חשדנית ומתגוננת. אנחנו מלאים גאווה ובושה, אך בעיקר גאווה". כי מיסיסיפי של אותה תקופה הייתה מקום שנשלט על ידי חוקים וכללים של חיים והתנהגות, כללים וחוקים שנטבעו מלידה כצורת חשיבה, התייחסות וקודים חברתיים שהפרדה גזעית בין שחורים ולבנים, מעמדות חברתיים ברורים בכל צד ומעמד ברור ומוגבל של נשים בכל צד היו חלק בלתי נפרד מהם. קשה להבין ולתפוס את זה. קשה להאמין שכל זה היה דרך חיים נורמלית ומקובלת רק לפני 50 שנה. בתוך המציאות הזו, הנשמעת כה זרה ומוזרה, נטעה סטוקט את עלילת הרומן שלה, שכפי שמרמזים דבריה בסיומו שאבה לא מעט מחוויותיה האישיות. שלוש גיבורות מספרות יש בסיפור, שתיים מהן נשים שחורות, עוזרות בית ומטפלות בבתי לבנים, ואחת צעירה לבנה בת טובים, שזה עתה סיימה את לימודיה במכללה וחולמת לעסוק בכתיבה. אייבילין, המבוגרת שבחבורה, עובדת אצל זוג צעיר לבן ושאפתן, מטפלת במשק ביתם ובבתם הפעוטה, שאמה לא ממש מסוגלת לאהוב אותה. היא לבדה בעולם, לאחר שבנה היחיד בן ה-24 נהרג בתאונה. מיני, העוזרת השנייה, נשואה לבעל שתיין ואלים ומטופלת בחמישה ילדים, עובדת במשקי בית מגיל 14. היא אישה מלאת חוכמת חיים, טבחית בחסד עליון וגם דעתנית וחוצפנית לא קטנה, עניין שמוביל אותה בלית ברירה לעבוד אצל אישה צעירה ומשונה שנישאה לגבר שכמעט נישא לפניה לאחת ממיוחסות העיר. מעסיקתה של מיני חריגה בנוף העילית הלבן של ג'קסון מיסיסיפי כי היא "זבל לבן" - באה מרקע נחות לעומתם, פצצת סקס זולה שאין לה מושג בניהול בית או בכללי שחורים-לבנים, ולכן מתייחסת אל מיני כאל סוג של חברה.


סקיטר היא בת למשפחת אצולה מקומית לבנה (מגדלי כותנה), שגודלה בידי אומנת-עוזרת שחורה שאותה אהבה אהבת נפש ושנעלמה כשהייתה במכללה. היא חוזרת לבית הוריה לאחר סיום לימודיה בכוונה לממש את חלומות הכתיבה שלה, אלא שכל ההתחלות קשות: העבודה היחידה שהיא משיגה היא כתיבת עלון ליגת הנשים המקומית שבה היא חברה וכתיבת טור עצות לניקוי הבית בעיתון המקומי. סקיטר, החריגה בין חברותיה הנשואות, פונה לעזרת אייבילין, העוזרת של חברתה, לצורך כתיבת טור הניקיון. הקשר המהוסס מתפתח לסוג של דיאלוג, שבהמשכו מציעה סקיטר לאייבילין לסייע לה בכתיבת ספר על חוויות נשים שחורות העובדות אצל לבנות. הן מתחילות בפגישות ובשיחות חשאיות, ואייבילין מגייסת גם את מיני למשימה הסודית. לשלושתן ברור כי אם ייוודע דבר הפגישות שלהן הן ייפגעו בדרכים שונות, החל בפיטורים, עבור בנידוי חברתי וכלה בכלא. מסיבה זו כל העוזרות האחרות חוששות לשתף פעולה. אבל אחרי שאחת מהן מפוטרת ועומדת למשפט (ממש לא צודק), רבות נוספות מחליטות לפתוח את הפה. סטוקט עוסקת בספר בנושא טעון ונפיץ הכולל עובדות היסטוריות קשות שלצדן התפתח מרקם יחסי אנוש סבוך ומורכב, אלא שהיא עושה זאת בסגנון של טלנובלה או אופרת סבון מהסוג שגיבורותיה הבדיוניות אוהבות לראות בזמן שהן מגהצות. אין כאן ספרות גבוהה או עיסוק אינטלקטואלי במציאות החיים ההיא. מדובר בהתייחסות חווייתית-פופולרית למציאות שמתוארת בעיני מי שבאה מתוכה. מגינוני הגלגלים בשיער, העישון ואירועי ליגת הנשים ועד השכונות והשירותים הנפרדים ופרצי האלימות, הכול חלק מ"העולם הנורמלי" של גיבורות העלילה. וזו, כאמור, מסופרת בשלושה קולות, של אייבילין, סקיטר ומיני, אלא שהבעיה היא ששלושתן נשמעות כמעט אותו הדבר. סטוקט לא הצליחה ליצור קולות מובחנים באמת, ובעיקר אמורים הדברים בשתי העוזרות. הדבר היחיד שבאמת מבחין ביניהן הוא תוכן דבריהן. מה שמחזיר אותי להגדרת הטלנובלה/ אופרת סבון, שבה הגיבורים בדרך כלל נשמעים ונראים בערך אותו הדבר ומה שמבדיל ביניהם הוא המלודרמות שהם מתקשקשים ביניהן. בארצות הברית זכה (ועדיין זוכה) הספר להצלחה רבה. הוא מככב ברשימות רבי המכר שבועות רבים. קל להבין למה: זו אמנם מראה שהוצבה מול מציאות לא כל כך רחוקה, ובוודאי לא נעימה, אלא שהמראה הזו מרככת את מה שנגלה בה, סלחנית מראש. במראה הזו הנשים בנות הדור ההוא נראות יפות, למרות כל הכיעור בחייהן. לנו, שקוראים את כל זה ממקום אחר, השיקוף המרוכך לא ממש משנה. בניכויו, מה שנשאר הוא סוג של רומן משרתות (וגברות) קריא, טלנובלה ב-471 עמודים, שלא מעיקה ולא משאירה סימנים על המוח. ספרות קיץ.
שורה תחתונה:
רומן משרתות בלב הדרום הגזעני של ארצות הברית והסיקסטיז
"העזרה" מאת קתרין סטוקט. תרגום מאנגלית: נורית לוינסון. הוצאת מודן, 471 עמודים

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: מעגל הגיר הקווקזי

ביקורת ספר: חוקי מוסקבה

ביקורת קולנוע: סולט

אל תיגע בזמיר: 50 שנה לספר

ביקורת תיאטרון: ולנטינו