ביקורת קולנוע: הזדמנות שנייה

"הזדמנות שנייה" הוא סרט המבוסס על סיפור אמיתי, על אגדה שהייתה באמת מהסוג האהוב ביותר על האמריקנים: סיפור שיש בו ילד מצוקה מבית הרוס, אנשים טובים שעושים מעשה טוב אמיתי, משנים את חייו לנצח, וכולם ביחד מגיעים לסוף טוב לכולם. תוסיפו לתערובת הזו גם מפגש של שחור ולבנים, כסף, נוצרים טובים, שני ילדים חמודים נוספים והרבה ספורט (באחד הענפים הכי פופולאריים באמריקה), ותבינו מיד איך סרט שמבוסס על סיפור כזה אינו יכול להיכשל באקלים האמריקני הנוכחי, בלי קשר לטיבו ולאיכויותיו. ממרחק של אוקיינוס וים תרבותי, מותר לומר את האמת: "הזדמנות שנייה" איננו סרט טוב. הוא גם לא איום ונורא, הוא פשוט נורא בינוני. והאמת היא שלסיפור באמת יוצא דופן שכזה מגיע הרבה יותר. "הזדמנות שנייה" בנאלי, סכריני, משתרך, הרבה יותר מדי ארוך (129 דקות שרבות מהן הן וריאציות משמימות על אותו הדבר), ויוצר לכל אורכו את הרושם שיוצריו רק רצו להוציא את האנשים האמיתיים שמאחורי הדמויות הכי טוב שאפשר. כולם פשוט כמעט מושלמים, אם להאמין לסרט הזה. בקצרה: הסרט מבוסס על סיפורו האמיתי של שחקן הפוטבול האמריקני מייקל אוהר, כוכב קבוצת הבולטימור רייבנס. הוא נולד בשכונת מצוקה בממפיס טנסי לאם נרקומנית ואב נפקד. אחרי שהתגלגל בין בתים ומשפחות אומנות, החליט כנער שעדיף לו להיות חסר בית, למען השקט הנפשי. בצרוף מקרים רב מזל ובזכות ממדי גופו הגדולים, הוא מתקבל לבית ספר פרטי נוצרי, שם לומדים שני ילדי משפחת טוהי - בן צעיר ובת מתבגרת. שון טוהי, אב המשפחה, הוא זכיין של כמה מאות מזללות מזון מהיר, מה שהופך את המשפחה לעשירה בהחלט. אלא שמדובר פה בזוג כל-אמריקני מהפוסטר: לבנים, יפים, לוקאל-פטריוטים ילידי הדרום ובוגרי אוניברסיטת מיסיסיפי, שם היה האב כוכב כדורסל והאם הייתה מעודדת צמרת. זאת ועוד: הם נוצרים חדורי רוח נוצרית של נתינה ומעשים טובים, הם רפובליקנים, הם מאוד אוהבים ומאוד מעורבים בחיי הילדים. וכך קורה שליל חורף קר אחד, בשובם מהצגה שבה השתתף הבן הצעיר, הם נתקלים במייקל הפוסע בקור בטי-שירט ובמכנסיים קצרים. הילד הצעיר, אס-ג'יי שמו, מספר על הנער המגודל שהגיע לבית הספר ושהתיידד איתו. האמא, לי-אן, פוקדת על האב לעצור את המכונית ועל הענק האפרו-אמריקני להיכנס לתוכה. מה שמתחיל מסידור ללילה, נהפך לאפוטרופסות מלאה, להפיכתו לחלק אינטגרלי מהמשפחה ולהתגייסות המשפחה כולה כדי שהענק המופנם יוכל לממש את מלוא הפוטנציאל והכישרונות שלו. הוא והם, כולם משתנים ומשנים.


הצליח להם. אוהר, כאמור, לא זו בלבד שהלך לאוניברסיטה, הוא גם המשיך הלאה והגשים את החלום האמריקני בליגת הפוטבול המקצוענית. העניין הוא שאיכשהו, כל הסיפור הבאמת מופלא הזה, מתמסמס בסרט, אולי מרוב רצון להבליט את החיובי ולהשאיר את הסרט במחוזות בטוחים של סרטים שעושים רק טוב בלב. כך למשל בסצנה אחת בסרט מתעמתת לי-אן עם חברותיה העשירות והמתנשאות בארוחת הצהריים הקבועה שלהן סביב עניין האימוץ של מייקל. אלא שמתעמתת זו מילה קצת גדולה על מה שקורה שם: הן פולטות הגיגי גזענות מוסווית-קלות ומנומסת במבטא דרומי ענוג, ולי-אן, באותו מבטא אך בטון תקיף, מודיעה להן שאינה זקוקה לאישורים שלהן כדי לעשות את מה שהיא רוצה שהוא גם, כמובן, הדבר הנכון. סוף עימות, חיוכים. או העובדה שמספר פעמים בסרט היא אומרת לאנשים שונים המתפעלים מפועלה ומחמיאים לה על ששינתה כליל ולטובה את חייו של מייקל, כי הוא בעצם זה ששינה את חייה: סרט הוא המדיום להראות תהליכים כאלה, לא להגיד שהם קרו. ודאי לא שוב ושוב. וכך אנחנו נותרים עם דקות מסך רבות, רבות מדי, של משפחתיות דביקה, פוטבול, גזענות דרומית בדיגום מודרני ("הוא חושב שהוא רד-נק לבן", מסביר האב לבת את פשר בחירתו של מייקל בטנדר כמכונית שהוא רוצה לקבל), ילד חכמולוג מהסוג החמוד, זוגיות שכוללת אישה שתלטנית ובעל עושה דברה בעיניים מצועפות, המון מבטא דרומי וסנדרה בולוק בגרסת בלונד. כן, סנדרה בולוק זכתה באוסקר על תפקידה זה. ונכון, היא אכן יוצאת בו לרגע מגטו הקומדיות הרומנטיות המטופשות והחיוורות שבהן דשדשה בשנים האחרונות, אבל בשורה התחתונה קשה לכנות את מה שהיא עושה כאן תפקיד דרמטי או תפקיד אופי. לא, בולוק גם בגרסת בלונד עם מבטא דרומי כנשואה פלוס שניים עדיין נראית כמו עיפרון בבגדים (הרבה בגדים שונים), עדיין תזזיתית כמו השפן של אנרג'ייזר, עדיין כולה תשדיר שירות לנחמדות ועדיין לא אוכלת, גם לא בסצנות של ארוחות ומסעדות.


בולוק לא עושה כאן תפקיד גדול מהחיים שייזכר שנים ולא כזה שבאמת ראוי לאוסקר. אבל היא עושה תפקיד שמאחוריו קיימת אישה אמיתית שעמדה במרכז סיפור אמיתי חיובי, סיפור שהאמריקנים, כאמור, פשוט אוהבים לאהוב. קדמה לה חמודה הוליודית אחרת, ג'וליה רוברטס, שזכתה גם היא באוסקר על גילום אישה אמיתית - ארין ברוקוביץ', בסרט שנשא את שמה. אלא שברוקוביץ', מן הסתם האמיתית וגם הקולנועית בעיצובה של רוברטס, הייתה "טיפוס", אישה עם פלפל, בעיות, קשיים, פה ג'ורה, כישלונות אישיים ובגדים מכוערים. לין-אן טוהי של בולוק היא אמנם די קלאפטע בסך הכול, אבל לרגע לא נותנים לנו לשכוח כמה היא חיובית - היא כל הזמן מטופחת ויפה (למיטה היא נכנסת עם ריסים מלאכותיים וחזייה מתחת לכתונת משי מהוגנת), היא אף פעם לא מזיעה, ילדיה אוהבים אותה, בעלה מת עליה ומעריץ אותה, החברות שלה סוגדות לה; היא לא נכשלת בכלום, אין לה שונאים או אויבים, היא אף פעם לא טועה, לא מקלקלת, אפילו לא ממש מקללת (היא מאלה שיאמרו מזורגג במקום אתם יודעים מה, כמו שהיא ודאי הייתה אומרת). בקיצור, אם לשפוט על פי הסרט, מגיע לה פרס מיס פוליטיקלי קורקט, לא פרס אוסקר. קווינטן ארון הלא מוכר עד כה מגלם את מייקל. סביר להניח שאוהר האמיתי היה בגילו ובגודלו נער גמלוני ומופנם כנטען, אלא שארון משדר בעיקר אי נוחות, כזאת מהסוג של מה-אני-עושה-פה-בכלל. לאורך סצנות רבות הרושם העיקרי שהותיר בי היה של מי שהתפקיד גדול ממידותיו, לא של נער מכונס, ביישן או נבוך. ולא אמרתי עדיין מילה על קאת'י בייטס. בעיקר כי אין מה לומר על תפקידה - הזעיר - בסרט כמורה הפרטית המסורה (והדמוקרטית!) של מייקל. לבד אולי מההכרה בכך שגם שחקנים מפורסמים זוכי אוסקר בעבר צריכים לעבוד וכול עבודה, וכולי.
שורה תחתונה:
לאוהבי סיפורים חיוביים מהחיים, שמוכנים לסבול בשבילם את סנדרה בולוק יותר משעתיים.
"הזדמנות שנייה", דרמה אמריקנית מבוססת על סיפור אמיתי. תסריט ובימוי: ג'ון לי הנקוק, על פי ספרו של מייקל לואיס. משתתפים" סנדרה בולוק, טים מקגראו, קאת'י בייטס, קווינטן ארון, ג'יי הד, לילי קולינס ואחרים. 129 דקות עוד על תרבות ובידור:

אביב הגיע, תיאטרונטו בא

ביקורת ספר: הנערה ששיחקה באש

עונת האופרה הבאה: מאאידה עד פורגי ובס

ביקורת תיאטרון: גטו

ביקורת קולנוע: מבט מגן עדן