ביקורת תיאטרון: רוחל'ה מתחתנת

"רוחל'ה מתחתנת". צילומים: דניאל קמינסקי

"רוחל'ה מתחתנת" הוא עוד מחזה מצוין שחודר לנשמה ולישראליות, שכתבה סביון ליברכט, סופרת ומחזאית נפלאה (ובצדק גם עטורת פרסים). זהו מחזה שמתבונן בעין מפוכחת ובוחנת בעבר ובהווה במינונים מדויקים של עצב וגעגוע, צער וחמלה, צחוק וציניות והרבה אהבה.

גם הפעם, כמו במחזות קודמים שלה, הצליחה ליברכט ללכוד את הצליל הישראלי האותנטי, זה שבהרמוניה הלעתים דיס-הרמונית שלו משתלבים מבוגרים וצעירים, צברים וניצולי שואה, ילדים נצחיים וכאלה שנולדו זקנים, אנשים שבורחים מכל ממד של מועקה ומדחיקים אותה, ואלה שצער העולם על כתפיהם; הסלחנים והפשרנים, המוחצנים והקולניים, הנחבאים אל הכלים והמתפרעים, חדורי החוצפה הישראלית והגלותיים בנשמתם, משמרי הזיכרון ואלה שמוחקים אותו תדיר, החיים רק את הרגע ואלה שחיים בעבר; העורגים והמתגעגעים, החונקים והמחניקים, המחוספסים והביישנים, הגיבורים והגיבורים בעיני עצמם, הצודקים והצדקנים.

ב"רוחל'ה מתחתנת" ליברכט שוב נכנסת לבית ישראלי של משפחה של ניצולי שואה, משפחה שבה בני הדור השני, אלה שהוריהם השורדים רק רוצים להגן עליהם ולתת להם מכל טוב, מתקשים עד מאוד לעתים להעניק להם פשוט את האופציה - לא הביטחון, רק האופציה - לנורמליות, לשפיות נטולת מטעני עבר. רוחל'ה היא הבת הבכורה והמועדפת - גם אם הוא מכחיש זאת - של שלוימה, אלמן ששרד את השואה וממשיך לחיות לא רק בין הזיכרונות והמתים מאז, אלא גם אלה מאשתו המנוחה שאותה אהב מכול, איתה הוא מקיים דיאלוג יומיומי, על כוס תה. חברו הטוב ביותר עוד משם, מהמחנות, חי כבר שנים באמריקה, אבל גם איתו הוא משוחח בטלפון בקביעות. שלוימה אמנם חי כאן ועכשיו, אבל בעצם גם בתוך בועה סגורה ומסוגרת של רסיסי עולם, אנשים וזיכרונות.

רוחל'ה היא הבת שעשתה חיל באקדמיה, בקריירה, שיצאה מוקדם מאוד מהבית, שמעולם לא רצתה לשמוע מה היה אז, שבקושי ביקרה בבית, הבת שבכל התנהגותה רק העצימה את מעמדה כהבטחת המשפחה לחיות אחרת, שמגשימה את עצמה. אחותה הצעירה, לאה, גרושה ואם לבן העוסקת ביצירת פרחים מלאכותיים, היא לכאורה הכבשה השחורה במשפחה, זו שנישאה בגיל צעיר לגבר לא מתאים, התגרשה ונותרה חד-הורית עם ספק מקצוע ספק אמצעי קיום בדוחק. אבל היא בעצם תמיד הייתה ונותרה ההורה של אביה בהווה והוריה בעבר. היא זו שדואגת לענייני הבית של אביה, זו שסעדה את אמה בערוב ימיה, שהקשיבה לסיפורי אביה כל השנים, היא בעצם המבוגר האחראי במשפחה.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק


וכעת רוחל'ה שבה לבית אביה המעריץ כדי לבשר לו על נישואיה הקרבים לאהרל'ה. היא מאוהבת, מפויסת, שמחה לשמח את אביה, הנרגש עד עמקי נשמתו. אלא שכשהיא מביאה את אהרל'ה למפגש עם אביה, שלוימה מגיב בעוינות מיידית, כמעט היסטרית. הוא לא ייתן לבבת עינו להינשא לאיש הזה, שמזכיר לו דמות בלהות מהעבר האיום במחנות, של קאפו נורא. וכאן נפתח מחול שדים נפשי שאליו נשאבים בזה אחר זה כל בני המשפחה, ושורה ארוכה של סודות ושקרים שהושתקו והודחקו שנים פורצים אל פני השטח ומאיימים למוטט את כל מבנה החיים של הגיבורים. ליברכט מעמתת את גיבוריה לא רק עם האמיתות - וההשתקות - הנחשפות, אלא גם עם השאלה החשובה עוד יותר, מה לעשות עם כל העובדות והזיכרונות שלא ניתן עוד לשנותם, כיצד להתמודד עם המשא הזה תוך ניסיון להמשיך לצעוד קדימה והלאה.

ציפי פינס יצאה - זמנית - מלשכת מנכ"ל התיאטרון לעמדת הבימאית, שהיא ממעטת לאייש בשנים האחרונות. הצליח לה. בניצוחה, נהפך המחזה הכתוב היטב להצגה מצוינת - מרגשת, משעשעת, אנושית, נוגעת ללב, מעוררת מחשבה ואמפתיה, הצגה שנשארת עם הצופה גם אחרי שהסתיימה. תורם לכך גם עיצוב הבמה (תפאורה של כנרת קיש), הכולל שימוש מושכל, מדויק במינוניו בהקרנת תמונות "אלבום משפחתי" בשחור-לבן בעת חילופי התפאורות.

תורמים לכך יותר מכול השחקנים, צוות מלוהק היטב של שחקנים טובים, שכולם עושים תפקידים מרשימים. אברהם סלקטר כסטאשק, החבר הרחוק-קרוב של שלוימה, מצליח להפיק את המרב מתפקיד לא גדול אך טעון מאוד; מיה דגן כלאה הקוצנית וטובת הלב (מישהו אמר צבר?) מנצלת כל הזדמנות להפעיל את בלוטות הצחוק (פה ושם היא מתקרבת קרבה מסוכנת לגבול הלוחצת מדי, אך מיד נסוגה) ויודעת גם לפרוט בכנות משכנעת על נימי הרגש; מיכה סלקטר מוכיח שוב שהוא מבכירי השחקנים בגיל הביניים (30 פלוס עד 40 פלוס) בעלי הנוכחות הבימתית הכריזמטית, ומשתייך למיעוט שמסוגל גם לחזר וללאוט מילות אהבה בישראלית עכשווית ולהישמע אמיתי וכן וכובש, ולא קיטשי-דביק; קרן צור מוכיחה שוב שיש לה שלל גוונים ואיכויות משחק מרגשות ונוכחות עוצמתית.

ומעל כולם ששון גבאי, בעוד עיצוב וירטואוזי של איש לכאורה פשוט, ובעצם - כל כך מורכב. גבאי, שחקן מופלא עם איכויות של זיקית תיאטרונית, מצליח גם הפעם לשכנע במאה אחוז שהאיש האפרורי הזה, ששותה תה בשעה קבועה בכל יום מול תמונת אשתו המנוחה ופסגת מאווייו היא שבנותיו יתחתנו עם בחורים טובים, האיש הזה שסוחב את עול החיים על הגב אפילו בהילוכו המשתרך-כפוף וסיוטים צרובים לו עמוק בד.נ.א., האיש הזה זה הוא. כשם ששכנע לחלוטין שהוא מנצח תזמורת מצרי ב"ביקור התזמורת", אוטיסט מבוגר ב"איש הגשם", אקדמאי מבריק ונשוי באומללות ב"מי מפחד מווירג'יניה וולף?", אסטרונאוט הולל ב"תנאים של חיבה" וכל השאר. גבאי הוא שלוימה מההבעה החולמנית-מיוסרת והצקצוקים עד ההילוך האיטי בגרירת רגליים (גם כשהוא ממהר) והרטינות, מראיית העולם בשחור-לבן ועד הבחירה הנחרצת לא פחות מה לא לשכוח ועל מה לא לסלוח ומה לא לראות ולא לדעת. הוא פשוט נפלא.

שורה תחתונה: הצגת חובה שהיא חוויה - בזכות המחזה והמשחק המצוינים. 

"רוחל'ה מתחתנת", תיאטרון בית ליסין. מאת: סביון ליברכט. בימוי: ציפי פינס; תפאורה: כנרת קיש; תלבושות: יוסי בן-ארי; מוזיקה: אורי וידיסלבסקי; תאורה: רוני כהן. משתתפים: ששון גבאי, קרן צור, מיה דגן, מיכה סלקטר, אברהם סלקטר. משך ההצגה: כשעתיים כולל הפסקה


לקהילות פנאי: 

לחצו