בשביל החלב: האישה שעזבה הכל והפכה לגבנית

מיכל מור מלמד חלמה להיות רופאה. היא אפילו התקבלה ללימודים אבל ויתרה עליהם כדי להשקיע בהקמת משפחה. במשך22  שנים היא הייתה קלינאית תקשורת שבשעות הפנאי עסקה בספורט אתגרי, עד שיום אחד מזג אוויר הבלתי צפוי בהרי האלפים שבהם טיילה גרם לתפנית בחייה. היום יש לה מחלבה ו״בית לגבינות״, כמו שאפשר לפגוש רק בצרפת ובשוויץ.

מור מלמד, 57, מתגוררת כיום בכפר קיש שבגליל התחתון. היא אימא לשתי בנות, סבתא לשני נכדים וגם גבנית עטורת פרסים. את מלאכת ייצור הגבינות היא למדה מהמומחים הגדולים בתחום, ביניהם מאיוון לרשה, מהנדס חלב צרפתי הנחשב לגאון בגבינות. מור מלמד היא גם חברת כבוד בגילדת הגבנים העולמית ובאיגוד היוקרתי של יצרני גבינת הסנט מור דה טוריין.

ב-2017 היא הייתה השופטת הישראלית הראשונה בתחרות הגבינות Mondial du Fromage שהתקיימה בצרפת, וב-2018 הייתה הנציגה הישראלית היחידה בכל הזמנים (כשופטת וכמתחרה) בתחרות הגבינות היוקרתית ביותר בעולם: World Cheese Awards. התחרות התקיימה זו השנה ה-31, ובה אחת הגבינות שהיא מייצרת זכתה במדליית סופר גולד, ונכנסה לרשימה של 16 הגבינות הטובות בעולם. גבינה נוספת שלה זכתה במדליית כסף. הגבינות שהיא מייצרת במחלבה שלה מאז 2008 זכו בלא פחות מ-7 מדליות בינלאומיות וב- 5 מדליות ארציות.

הביקור במגבנה בשוויץ שהפך את חייה

הציעו לה לראות מגבנה מקומית בשוייץ במהלך טיול, והשאר היסטוריה. מור מלמד במגבנה בשוויץ, צילום: אולי ינצר ז"ל

״את מה שאני עושה עושים בצרפת שלושה בעלי מקצוע: אני פרודוקטור שעושה את תהליך הייצור של הגבינה, אפינייר שעושה את תהליך ההבשלה של הגבינה, וגם פרומז׳רית שמוכרת את הגבינות״, אומרת לנו מור מלמד. הרומן שלה עם גבינה התחיל בצורה בלתי צפויה, וכאמור, הרחק הרחק מהבית.

היא נולדה בקריות, התחתנה עם החבר שלה מגיל 15 ובמשך 15 שנים התגוררה ברעות, גידלה שתי בנות ועבדה כקלינאית תקשורת. במקביל, בשעות הפנאי גם עסקה במצנחי רחיפה והייתה מארגנת קבוצות מרחפים שטסים לרחף בשוויץ.

״ב-2005 הייתי באלפים השוויצריים ומזג האוויר הפתיע אותנו עם גשם שלא אפשר רחיפה", היא מספרת איך הכל התחיל. "חבר מקומי הציע שננצל את הזמן למשהו יעיל ונעלה להרים, לראות איך מייצרים גבינה שוויצרית אמיתית בשיטה מסורתית. לא הבנתי למה אני צריכה את זה אבל זרמתי. ברגע שנחשפתי לתהליך הייצור, הריח שעמד בבקתת העץ, הקולות של הפרות שרועות באחו והחלב שתוך מספר שעות הופך למשהו אחר, נשארתי בלי מילים. זו הייתה הפעם הראשונה שכף רגלי דרכה במגבנה וזו הייתה מגבנה פשוטה ביותר, אבל ההווי שהיה שם וההתמסרות של הגבנים לעבודה הפיזית גרמו לי לדמוע ולהתאהב מיידית. קסם ייצור הגבינה שבה אותי, כי זה תהליך שמצד אחד הכי קרוב לטבע ומצד שני יש בו דיוק כימי יותר גדול מאשר בפטיסרי. ירדתי מההר מוקסמת אבל לא ידעתי מה לעשות עם זה".

כשחזרה לארץ מאותו טיול הלכה מור מלמד לקאוצ׳רית. "היא שאלה אותי 'נניח שאת מיליארדרית וכולם במשפחתך מסודרים ואין לך חוסר בכסף, ונניח שאת יכולה לעשות מה שבא לך, מה את עושה?' עניתי לה שאני נוסעת לשוויץ, חיה באלפים ולומדת לייצר גבינות. 'ואז?', היא שאלה, ואני עניתי 'ואז נוסעת לצרפת להמשיך ללמוד'. במפגש הזה הכל נעשה לי ברור וזה מה שעשיתי. כעבור שנתיים וחצי פתחתי את המחלבה".

המתולתלת הישראלית שמכינה גבינות עם השוויצרים הבלונדיניים

טסה ללמוד בשוויץ את התחום. מור מלמד, צילום: אולי ינצר ז"ל

זה נשמע מאוד קל ופשוט. היו גם קשיים בדרך?

"לפני שטסתי לשוויץ כמו שחלמתי חיפשתי איפה אני יכולה ללמוד בארץ. המשכתי לעבוד בתור קלינאית תקשורת בכירה של משרד הרווחה, ותוך כדי התנדבתי במחלבות ולמדתי במדרשת רופין. במשך שנתיים, במהלך הקיץ, חזרתי לאלפים כדי להמשיך ללמוד גם שם".

עם המורים שלה בשוויץ דיברה מור מלמד בגרמנית שלמדה מסבתה. היום יש לה לא מעט חברים באזור הכפרי הזה, והיא מכירה את אזור האלפים הברניים ואת עיירת גרינדלוולד כאילו חיה בה כל חייה. ״אפילו ברמת הרכילות המקומית״, היא אומרת. ״זו עיירה שחיים בה חקלאים ולראות אותי, מתולתלת אחת שאוספת את הפרות מהאחו ומכינה יחד עם השוויצרים הבלונדינים גבינות, זאת תמונה לא נורמלית״.

מה אמרו הקרובים שלך על מה שאת עושה?

"הם היו מוקסמים אבל אף אחד לא הבין איך אני הולכת להתפרנס מזה".

לא שקלת לעבור לגור בשוויץ?

"ברמת העיסוק כן שקלתי את זה, כי שם מעודדים אותך לעשות את הדברים האלה, לייצר גבינות ולשמר את המסורת. אבל אני ישראלית והמשפחה שלי כאן ולמרות שזה הרבה יותר קשה בישראל והמעבר לחו"ל מאוד מדגדג, אני נשארת כאן עם משפחתי".

ב-2007 עברה מור מלמד לצפון הארץ כדי להיות קרובה יותר ליצרני החלב ולהקים מחלבה. שנה לאחר מכן הקימה את המחלבה בקיבוץ רשפים, וב- 2009 חוות יצרנים בכפר קיש, שם מכרה את גבינותיה. מאוחר יותר עברה לחנות קטנה שהייתה צמודה לביתה. לפני שנתיים היא העבירה את העסק למיקום הנוכחי ביישוב לוטם.

החלום הבא: קדרות

מצנחי רחיפה היו תחביב מרכזי בחייה עד לפני 3 שנים. מור מלמד, צילום: מיכאל הוכשטטר

את ממשיכה לרחף גם היום?

"זה היה התחביב המרכזי בחיי אבל לפני 3 שנים הפסקתי, כי הבנתי שכבר אין לי תשוקה לסיכונים. נהרגו לי שלושה חברים שעסקו ברחיפה והבנתי שאני יותר פוחדת מאשר נהנית. זו הייתה הקלה גדולה. הלכתי לטייל, עשיתי טרקים והבנתי שאפשר לראות את העולם לא רק מלמעלה. היום בן זוגי מיקי ואני יורדים מדי פעם לכנרת, לחתור בסאפ, והדבר הבא שאני אעשה זה לחזור לקדרות".

מרחיפה לקדרות זה מהפך גדול. אולי זה הגיל שעושה את שלו?

"כשגרתי ברעות הייתי לוקחת לעצמי יום חופש, מעמיסה את הציוד על הרכב ומגיעה לרחף בצפון. ככה גם הכרתי את כפר קיש שבו אני מתגוררת היום, מהגובה. כשעברתי לכאן, שני מטרים מהר תבור, פתאום ריחפתי הרבה פחות. היום אני גם עובדת במחלבה 20 שעות ביממה 7 ימים בשבוע אז יש הרבה פחות זמן פנאי".

את לא מאפשרת לעובדים שלך למלא את מקומך?

"לא, זה לעולם לא יהיה אותו דבר. תהליך הייצור של הגבינות שלי מאוד מדויק ודורש הבנה עמוקה בתהליכים כימיים, ויכולת לבצע 5 תהליכים שונים במקביל. אני מעסיקה שלוש עובדות בייצור שעוזרות לי בזה, וגם 4 מלצרים שעוזרים באירוח בסופי שבוע  ב'בית לגבינות', אבל הייצור הוא שלי".

היום, אחרי כל הלימודים וההשתלמויות שעברה, מור מלמד מייצרת 28 גבינות שאת כולן המציאה בעצמה, תוך התאמת תהליכי הייצור הצרפתיים ותהליכי ההבשלה השוויצריים לדרישות הייצור והכשרות בארץ. "תמיד מדגדג אותי להמציא עוד ועוד גבינות חדשות אבל אני עוצרת את עצמי, כי זה יותר מדי והעבודה גם ככה מאוד אינטנסיבית".

"בפרישה אני מתכננת בעיקר לנוח ולטייל"

 [#middleBanner] 

המקום שלה, שנקרא ״שירת רועים״, הוא בעצם היכל ענק שעומד על קצה צוק, ממנו נפרש נוף מרהיב ביופיו. שני שליש מהשטח מוקדש למחלבה והשליש הנותר הוא ה"בית לגבינות", שבו מוגשים מאכלי גבינות בכלי קרמיקה מיוחדים שיצרה עבורה אמנית הקרמיקה מיכל קרן טיבי. ״בארץ המושג 'בית לגבינות' לא ברור כי זה פשוט לא קיים כאן. כולם שואלים אותי אם זה בית קפה או מסעדה ואני עונה שלא זה ולא זה. אנחנו בית לגבינות, ואני יודעת שזה חדש ולא ברור כל כך אבל אני מאמינה שהקונספט יצליח בסוף לחדור לתודעה הישראלית. באירופה אפשר למצוא שפע מקומות כאלה, שפועלים בדרך כלל צמוד למחלבות משפחתיות".

מה דעתך על תופעת הרגישות ללקטוז שרק צוברת תאוצה?

"גם אני וכמעט כל בני המשפחה שלי רגישים ללקטוז. הפתרון הוא בגבינות שעוברות הבשלה ארוכה. בתהליך שהן עוברות כל הלקטוז מתעכל ונשארת כמות מזערית ביותר, שלא גורמת לתחושות לא נעימות".

יש לך תוכניות לפרישה?

"אני מנהלת עסק וזה מאתגר. נורא בא לי כבר להיות בפרישה אבל לא ברור לי עדיין מתי באמת אוכל לעשות את זה. כשאתפנה לכך אני רוצה ללמוד קדרות בצורה יסודית אבל בעיקר בשביל הנפש, לא כדי לעסוק בזה. יש גם המון מחלבות מסורתיות שעדיין לא ביקרתי בהן ואזורים שלמים בצרפת שעוד לא נסעתי לטייל בהם. אני לא וורקוהוליק ואני כן זקוקה למנוחה שהיום אין לי, כי אני מחויבת לעסק שלי ולמה שאני עושה. בפרישה אני מתכננת בעיקר לנוח ולטייל".

להפוך לזמרת ולהוציא אלבום ראשון בגיל 60

מגשימות את עצמן יום יום בגיל 70

בגיל 60 להפוך לדיילות קרקע

קריירה חדשה בקעקועים בעשור השישי לחיים

ממעגל האבטלה בחזרה לעבודה בגיל 61

טורפות את החיים: קהילת נשים מעל 50

מחפשים עבודה מעל גיל 50? הצטרפו לקהילת הצעות עבודה של מוטק'ה