גדולות מהחיים: כדורגלניות מעל 50

ברעיון שעלה במוחו של ד"ר אילן קיציס, לאחר ייאוש מהדיאטות הכושלות של מטופליו ובעיקר מטופלותיו, היה יותר מקורטוב של הומור: הקמת קבוצת כדורגל לנשים מבוגרות וכבדות משקל, שאין להן לא כושר ולא מושג במשחק. בתפקיד המאמן: הוא עצמו.

הכוונות היו כמובן רציניות לגמרי, והקרדיולוג הבכיר מאיכילוב לא ניסה חלילה לצחוק על נשים לא צעירות ולא רזות, אלא לחשוב מחוץ לקופסה. "הייתי שולח מטופלות לדיאטנית ושום דבר לא עזר", הוא מספר, "עודף המשקל הביא לסוכרת, לבצקות ברגליים, לקוצר נשימה, ללחץ דם גבוה וכמובן לסיכון למחלות לב. חשבתי מה יכול לדרבן נשים עם עודף משקל להיות פעילות.

"כמי ששיחק הרבה כדורגל וכדורסל, הגעתי למסקנה שקבוצת כדורגל היא רעיון טוב. יש עבודה קבוצתית, יש שייכות, יש תחושת שיתוף כמו בטירונות. במשחק יוצאים רגשות, תכונות אופי ובכלל, מעניין יותר לשחק מאשר סתם לרוץ. בכדורגל יש גם בונוס של מגרש דשא, שהוא רך וסלחני לברכיים ולנפילות, והיכולת היחידה שנדרשת בתור התחלה היא לרוץ ולבעוט בכדור".

למרבה ההפתעה, זה עבד. הנשים בעלות משקל היתר התאהבו במשחק, והקבוצה שהקים ד"ר קיציס ב-2005, "גדולות ואלופות", חיה ובועטת עד היום, גם אם כבר לא תחת שרביטו כמנהל ומאמן. "יש בנות שלא ידעו מה זה כדורגל", הוא נזכר, "אבל משחקות בקבוצה כבר שנים".

"לא היה לי שום קשר לכדורגל, אבל אמרתי ננסה, אין לי מה להפסיד יותר"

המטרה: להזיז נשים שרוצות לעשות שינוי ומתקשות. "גדולות ואלופות" בפעולה, צילום באדיבות הקבוצה

השחקניות, בנות 30 עד 65, מרביתן בשנות ה-50 לחייהן, לא מפספסות אימון או משחק בשום מזג אוויר, נהנות מכל רגע ועל הדרך משילות קילוגרמים ומשפרות את מצב הלב. "היום ממש שחינו בזיעה", מתארת אחת השחקניות, נדין כהן, אימון במגרש הפתוח בשיאו הלוהט של הקיץ, "אבל המשכנו לרוץ וצחקנו".

אימוני הכדורגל משולבים בקבוצת תמיכה להרזיה, אבל בלי ספירת קלוריות. "הרעיון הוא לא לדבר על אוכל ועל דיאטות", אומר ד"ר קיציס, "אלא על החיים, על הדימוי העצמי, על אהבה ומשפחה, כדי לקבל את העוצמות הרגשיות שיעזרו לרדת במשקל".

ב-2012 פרש ד"ר קיציס מהמיזם והעביר את הפיקוד לרונית שפירא, מוותיקות הקבוצה, שלמדה בינתיים אימון לתזונה. "בשבילי זו שליחות", אומרת שפירא. "אחותי, שסבלה גם כן מהשמנה, נפטרה לא מזמן ממחלת לב וחשוב לי להמשיך לזכרה ולהזיז אנשים שרוצים לעשות שינוי וקשה להם".

שפירא עצמה 40 ק"ג פחות מאיך שהגיעה למגרש לפני 12 שנה. בת 56, נשואה, אם לארבע בנות וסבתא לשלושה נכדים, מתגוררת ברמת גן. לפרנסתה היא מנהלת חברה משפחתית לדיוור ישיר, ובעבר שימשה כמורה לגיל הרך. במשך שנים הייתה אישה שמנה. "שקלתי 120 ק"ג בערך", היא מספרת. "מאז שאני זוכרת את עצמי עשיתי דיאטות, אבל כל פעם שהורדתי 10 ק"ג, העליתי בחזרה 15. התביישתי לצאת לאירועים, הביטחון העצמי שלי היה ברצפה. תמיד הסתכלתי על הרזות בקנאה".

לפני 12 שנה נתקלה בעיתון "לאישה" בכתבה על "דיאטת כדורגל". "לא היה לי שום קשר לכדורגל, בעלי לא מתעניין בזה, אין לי בנים. זה בטח לא בא מהבית, אבל עוד באותו יום הרמתי טלפון לד"ר קיציס, שהסביר לי על התכנית והזמין אותי לאימון ניסיון. אמרתי 'ננסה, אין לי מה להפסיד יותר'".

"לא ויתרתי לעצמי וגם הקבוצה לא ויתרה לי"

 "הילדים והנכדים יודעים שבימי שני וחמישי אין עם מי לדבר". השחקניות על המגרש, צילום באדיבות "גדולות ואלופות"

האימונים היו בתחילה קשים מנשוא. "לא האמנתי שאני, עם 120 ק"ג, אצליח לרוץ אפילו מטר אחד על המגרש, ועוד לבעוט בכדור", היא נזכרת. "מתי בפעם האחרונה בעטתי בכדור? ובחום יולי-אוגוסט זה לא הגיוני לרוץ בחוץ, כשהזיעה ניגרת לתוך העיניים והרגליים כואבות כמו לחייל בצנחנים, אבל לא ויתרתי לעצמי וגם הקבוצה לא ויתרה לי".

קבוצת "גדולות ואלופות" מתאמנת פעמיים בשבוע במרכז לאתלטיקה קלה בהדר יוסף, שעה וחצי כל אימון. "אנחנו מגיעות למגרש בכל מזג אוויר", מספרת שפירא. "שום דבר, חוץ מנסיעה לחו"ל או מחלה לא עלינו, לא מונע מאיתנו להגיע. הילדים והנכדים יודעים שבימי שני וחמישי אין עם מי לדבר".

חלק מסוד ההתמדה, טמון לדבריה במחויבות לקבוצה ובצד החברתי. "אם לא תבואי את הורסת לקבוצה. חוץ מזה, לפני האימון אנחנו נפגשות לקפה. אחרי האימון, פעם בשבוע אנחנו יושבות עם פסיכולוגית מומחית להפרעות אכילה, שזה בעצם אימון למוח שבו אנחנו פותחות הכול. אהבה, ביטחון עצמי, ההורים והילדים שלנו, הקשיים. מעבר לאימונים, אנחנו יוצאות לפעמים לבלות, חוגגות אירועים ביחד". 

אם להרוס את המסיבה, כדאי להזכיר שבכדורגל יש גם פציעות ושברים, שעלולים להיות קשים יותר לתיקון בגיל מבוגר, אבל שפירא מרגיעה. "אנחנו אמהות וסבתות, אז אנחנו שומרות אחת על השנייה. אם מישהי נופלת עוצרים, מושיטים יד ומוודאים שהכול בסדר. אם קשה, מפסיקים ונותנים לה כמה דקות לנוח. יש פה ושם פציעות, אבל הן מינוריות".

מ-120 ק"ג למגרש הכדורגל ול"מלכת המדבר"

 רונית שפירא, אז והיום. "גרמתי לכולם בבית להתחיל לאכול נכון". צילום באדיבותה

כדי למנוע מהשחקניות מתחים מיותרים, הקבוצה, שכיום מונה 18 נשים, אינה מתחרה מול קבוצות כדורגל נשים אחרות, אלא רק בינה לבין עצמה. "אני לא רוצה לחשוף את הבנות לתחרות כדי לא ליצור תסכולים", מסבירה שפירא.

אבל כדורגל הוא משחק מאוד תחרותי.

"התחרותיות היא בהחלט חלק מהעניין. כדורגל הוא משחק מאוד יצרי ויש לא פעם ויכוחים ואפילו צעקות, אבל בסוף המשחק אנחנו תמיד לוחצות ידיים ונותנות נשיקה. גם אצל האוהדים שלנו אין אלימות. אלה הילדים והנכדים שלנו".

וממילא הניצחון המשמעותי באמת של חברות הקבוצה מתבטא בספרות שעל צג המשקל. שפירא עצמה עברה במהלך השנים שהיא משחקת כדורגל גם מהפך תזונתי, שכלל את כל בני ביתה. "גרמתי לכולם להתחיל לאכול נכון, כי הבנתי בשיחות בקבוצה שאני זאת שהביאה הביתה את האכילה הלא בריאה. כל המתכונים הטריפוליטאים מבית אימא עברו שיפוץ".

עם הזמן הקילוגרמים התחילו לנשור, והיא מצאה את עצמה יוצאת לטיולים של מיטיבי לכת, מלווה מחנות קיץ של ילדיה בצופים, דוהרת ל'מלכת המדבר' בלפלנד ואפילו מתגברת על טראומת אופניים מהילדות, וחוזרת לדווש אחרי 45 שנות הפסקה. "בעיקר התחלתי לאהוב את מה שאני רואה במראה", היא מספרת, "וכמובן - ליהנות מקניות של בגדים. אבל המחמאה הכי גדולה שקיבלתי הייתה כשהבת הקטנה שלי אמרה: 'איזה כיף שאני יכולה להקיף לך את המותניים'". 

"חיפשתי משהו אחר, לא עוד דיאטה"

בכדורגל יש עבודה קבוצתית, תחושת שיתוף ויותר מעניין לשחק מאשר סתם לרוץ. ד"ר אילן קיציס, צילום באדיבותו

כשנדין כהן מקיבוץ נחשונים, בת 56 גם היא, מנהלת חברה להדרכת יישומי מחשב, נשואה ואמא לשלושה, נתקלה בכתבה על כדורגל לנשים גדולות, היא חשבה שמדובר בבדיחה - אבל החליטה לנסות. "הרעיון לשחק כדורגל קסם לי, בעיקר כי הוא היה מצחיק", היא מתוודה. "הייתי שנתיים אחרי סרטן שד והייתי חייבת לחזור לכושר ולרזות. חיפשתי משהו אחר, לא עוד דיאטה".

למרות שספורט בכלל וכדורגל בפרט לא היה בתפריט היומי שלה, כהן התאהבה במשחק ולא הפסיקה מאז, מזה 12 שנה. המשקל שלה ידע ירידות ועליות, אבל בכל מקרה וגם לאחר שנפצעה, לא ויתרה על הכדורגל ועל פעילות גופנית בכלל. "ספורט הפך להרגל אצלי, לשגרת חיים".

מה הכדורגל נותן לה? היא לא יודעת מאיפה להתחיל. "זה קודם כל המון אנרגיות. חוץ מהכדורגל, התחלתי לפני כמה חודשים גם לרוץ, אני רוקדת ועכשיו מתחילה גם לשחות. באימונים שלנו אני מרגישה שייכות. כולנו דומות במובן כזה או אחר ואין תחושת חריגות. יש במפגשים האלה המון הומור, סולידריות וכבוד הדדי, וזה מאוד מיוחד. הכרנו כשהילדים שלנו היו קטנים ועכשיו כולם בצבא, אז אנחנו גם עוברות חתיכת חיים ביחד".

בתחילת דרכה ככדורגלנית, השתדלה כהן להצניע את הפרט שחששה שיעורר גיחוך, אבל עם השנים והתמיכה מהסביבה, החלה לדבר בגלוי על התחביב. "כששומעים שאני משחקת כדורגל זה הרבה יותר מרשים מכל דבר אחר שאני עושה", היא צוחקת.

גם כשרונית שפירא מספרת לאנשים שהיא שחקנית כדורגל, היא זוכה לתגובות משועשעות וספקניות ולעיתים נאלצת להוכיח את דבריה בהצגת תמונות. "האמת היא שגם אני לפעמים לא מאמינה כשאני רואה את עצמי רצה כמו מטורפת על המגרש", היא אומרת. "המשחק הזה כל כך חווייתי ומאתגר. אני באטרף ולא משעמם לרגע. חוץ מזה, במשחק אני לומדת על עצמי, כי כמו במגרש, כך בחיים. אם את לא יוזמת ומחכה שהכדור יגיע אלייך, תחכי הרבה". 

 [#middleBanner] 

"בריקוד אני מרגישה בת 18 מחדש"

הנשים שהפכו לרקדניות מקצועיות אחרי גיל 50

"כשאני בתוך הנגינה זה כמו מדיטציה"

בנות ה-70 שהפכו לשחקניות

גירל פאוור: מהפכת הנשים המבוגרות

הסטנדאפיסטיות המבוגרות שורפות את הבמה

טורפות את החיים: קהילת נשים מעל 50

השיפוצניקית, הנגרית ונהגת המונית

הצטרפו לקהילת הפנאי והתרבות של מוטק'ה

הצטרפו לקהילת חברות חדשות של מוטק'ה