הם יורים גם בפילים

זיכרון כואב מימי הילדות עולה וצף בכל פעם מחדש. בחצר ביתנו בחיפה שגשגו עצים רמי קומה. מעת לעת התרוצצו בינות לעלים ציפורים. כילד הייתי מחזיק ב "רוגטקה" שהיתה אז נפוצה, והיום משמשת כלי נשק בידי מתפרעים ערביים. לעתים הייתי יורה באבן בציפורים המצייצות בחדווה. מעולם לא פגעתי וקלעתי באף אחת מהן. עד שיום אחד, שאותו אזכור עד עצם היום הזה - שהרי מאז חלפו עשרות שנים - האבן פגעה בציפור שצנחה על הקרקע.

נבהלתי. אני פגעתי בבעל כנף? הייתכן שהרוגטקה שלי הרגה את הציפור? לא העזתי להתקרב אליה. אבל מאותו יום אינני מעז לפגוע אפילו בזבוב (בכך אני מגזים כמובן).

כל הזיכרונות האלה צפו ועלו  כאשר קראתי  בעיתון, כי באחד ממרחבי אפריקה צייד גרמני ירה והרג פיל, המתואר כגדול ביותר שתועד בזימבבואה בחמישים השנים האחרונות. הפיל הענק הזה, המיוחד במינו שהיה צעיר בשנים, מתואר על ידי ראש מפעילי הספארי במדינה ההיא כ"חיה קסומה".

הצייד, שזהותו לא פורסמה, שילם תמורת הזכות לצוד  סכום של 55 אלף יורו. זה מחיר ההרג של הפיל הענק הזה, שוחר שלום מטבעו.

הם היו כאן לפנינו

הניחו לבעלי החיים. צילום: Shutterstock 

גם בארצנו מעת לעת פושטים ציידים על מרחבים, על שדות ובינות לעצים, ויורים וקוצרים בעלי חיים. חלקם ברישיון. מבלי להיות מתחסד ולהטיף, אני סבור כי הגיעה העת להניח לבעלי חיים לשרוד בעולם, שבו מתמעטת והולכת חלקת החיים שלהם.

בני המין האנושי המתרבים במיליארדים כובשים כל ג'ונגל, חלקות אדמה ומרחבים, ובעלי החיים שחלקם היה כאן לפנינו ראויים לחיות, מבלי שצייד משועמם ובעל ממון יתמחה בירייה לעברם. מה יעשה אותו צייד שהרג את פיל המחמד הזה? ייטול את גופתו השוקלת טונות לביתו? או שמא יגדע את שיני החדק, ויתלה אותן במשרדו? מה מקור ההנאה המוזרה להתחבא בצל היער, ולירות ממרחק בגבו של בעל חיים שוחר עשב?

בעוד ציידי האדם מתרבים לצערנו, אורבים לטרפם ויורים בעורפם של הולכי רגל חפים מפשע, הגיעה העת לומר לציידים - הניחו את נשקכם, תלו אותו על הקיר למזכרת, והניחו למעט שרידי הטבע בעולמנו לשגשג ולפרוח.

עוד ברייכר מתרגז

פניות לגדעון רייכר - [email protected]

התרגזתם? הצטרפו לפרלמנט של מוטק'ה