הסופר חנוך ברטוב (82) עם קובץ מאמרים חדש

"אם אתה רוצה לצלם אותי לכתבה אז תודיע לי יומיים מראש", אומר לי חנוך ברטוב לקראת סיום הפגישה שלנו, "תראה, אני צריך הרי ללכת למספרה". את ברטוב, מגדולי הסופרים הישראלים, אני פוגש מספר שעות לפני הגשת דוח וינוגרד. "אני מקווה שעד שש אתה מתכנן לשחרר אותי", אמר ישר בתחילת הריאיון, מפחד לפספס את מה שאיים להיות המפץ הפוליטי. גם היום, בגיל 82, ו-17 שנים אחרי שהפסיק לכתוב באופן קבוע מאמרים בעיתונים היומיים, הוא עדיין עוקב בדריכות אחר מהדורות החדשות. את תשובותיו במהלך הריאיון הוא מתבל בחיקויים של דמויות פוליטיות, לפעמים זה דוד בן-גוריון, בפעמים אחרות זה אהוד ברק. בשנים האחרונות ברטוב כתב לא מעט ספרים חדשים ופרסם מחדש כמה מספריו הקודמים, כמו הרומן "מתום עד תום", והביוגרפיה המלאה והלא מצונזרת של רמטכ"ל מלחמת יום כיפור, דוד אלעזר, "דדו". לפני מספר ימים ראה אור קובץ מאמרים והרצאות של ברטוב, תחת הכותרת "לגדול ולכתוב בארץ ישראל", ובו הוא שוטח את עמדותיו וחוויותיו בנושאים פוליטיים ותרבותיים שונים. לדבריו, הטקסטים שנכללו בקובץ רלוונטיים גם היום. "הכנסתי את המאמרים הללו עכשיו, כי היום הם נראים לי נכונים יותר מאי פעם", הוא אומר על המאמרים הפוליטיים שכתב כבר בשנות ה-70 וה-80, ועסקו בסוגיות כמו פתרון בעיית הפליטים. "אלה דברים שיש להם מידה רבה של אקטואליה, כתבתי אותם מבפנים מתוך תוכי, זה מעין אני מאמין שלי".
אתה מתגעגע לכתיבה הפובליציסטית, לעיתונות?
"בגיל 65 רציתי להתמסר לעבודתי הספרותית נטו, ובמובן הזה אין לי געגועים. אבל נשארתי אדם שלא חי בחלל הריק".
בכל זאת, לא מדגדג לך לכתוב משהו בעקבות מסקנות ועדת וינוגרד?
"מדגדג לי כל הזמן לשוב ולכתוב בעיתונים, אבל יש דבר כזה שנקרא חילופי הדורות, ואין דבר פתטי יותר מאדם שלא מקבל את הדין. נעשה צפוף מדי על הבמה, והשינוי הוא לא רק על הבמה אלא גם באולם, השחקנים משתנים וגם הצופים, יש דורות חדשים. הגיע רגע שבו הרגשתי שהדור משתנה ולא רציתי להיות כמו חוני המעגל, שאני אבוא ולא אכיר אף אחד. אבל אני כותב כל הזמן, ברוך השם הראש שלי עובד ואין בעיות בינתיים".


ברטוב נחשב לאחד הסופרים הראשונים שזוהו בבירור עם השמאל הישראלי ועם הנכונות לטפל בבעיה הפלשתינית ובסוגיית החזרת חלק מהפליטים לארץ ישראל. עם הגיל הוא נעשה מתון יותר, אך כשאני מזכיר את הניסיונות להגיע להסכם עם הפלשתינים היום, הוא מיד מתחמם. "יש לי בעיה עם ראש הממשלה, אני פשוט לא מאמין לו, מפני שבכל יום אני שומע גרסה שונה", הוא מסביר. "הכל בהתאם לקהל השומע. הוא בא לאנאפוליס ושם הוא כמו ישו הנוצרי, הכל הוא נותן. כעבור יום הוא עושה תרגיל הפוך. אין לי אמון בכוונות של המנהיגים שלנו. במקביל לזה, המצב שנוצר אצל הפלשתינים הוא שעדיין לא התגבשה שם ישות לאומית. מה שקורה עכשיו זו האיסלאמיזציה, וזו דעתי. אולי זה לא הולך טוב עם השמאל".
אז מה יהיה?
"אני לא מאמין שעד סוף 2008 יהיה שלום. אולי יחתמו על נייר, כבר חתמנו על כל כך הרבה ניירות, אז יהיה עוד נייר, ככה שאני לא אופטימי, ואני מודאג מזה שאין לנו הנהגה. דוד בן-גוריון היה אומר (מחקה את בן גוריון) 'לא מעניין אותי מה שהעם חושב, מעניין אותי מה שהעם צריך'. היום אין מנהיג שאומר 'זה מה שצריך'. עכשיו עושים רק סקרי דעת קהל".
אתה חושב שראש הממשלה צריך לשלם את המחיר על הכישלון במלחמת לבנון?
"אין ספק בכלל. האיש לא היה צריך להיות מלכתחילה ראש ממשלה. הוא איכשהו השתחל פנימה. לא יכול להיות ויכוח שהאיש לא ראוי לתפקיד הזה. יכולות כל המכונות של לשכת ראש הממשלה לספר לנו שהוא נהדר, אבל הוא לא ראוי. אבל חלק מהמערכה שמתנהלת נגדו מתנהלת מתוך כוונה ברורה להפוך את ביבי לראש ממשלה, להחזיר את הימין לשלטון. זה דבר שמפחיד אותי עוד יותר מהמשך כהונתו של אולמרט". הפריחה המחודשת של ברטוב בשנים האחרונות מפתיעה יחסית לנסיבות חייו בתקופה הזו. בשנת 1993 הוא לקה בהתקף לב מתוקשר, במהלך ישיבה סוערת במיוחד של אגודת הסופרים. כמה שנים אחר-כך נפטרה גם אשתו של ברטוב. "הבריאות לא בסדר. היא לא יכולה להיות בסדר, אני בשנתי ה-82", הוא אומר בהשלמה. "היו לי בעיות בריאות מגוונות, אבל מה שחשוב הוא מה המצב מהראש ומעלה, ושם הכל בסדר. לפעמים נדמה לי שאני בן 17 שמחר אני מתגייס והחיים מתחילים. אני אוהב את העולם ואני אוהב את החיים, ואני לא מאמין שמחכה לי משהו טוב יותר במקום אחר".
איך התגברת על שורת המשברים האחרונה?
"היתה לי תקופה קשה. היה לי התקף לב קשה לפני 15 שנה, ואחרי שאני החלמתי אשתי חלתה במחלה ממארת. זה היה ניסיון קשה ביותר, ולקח לי זמן איכשהו לשוב אל החיים, גם נעזרתי בידידים טובים שחיזקו את רוחי, והיום אני מרגיש בסדר".
איך מוצאים את הכוחות לצאת ממצב קשה ועוד בגיל מבוגר?
"לא יוצאים, אין דבר כזה שיוצאים. מתגברים, נלחמים, להגיד שיוצאים אי אפשר. אם נגיד נשך אותך כלב אז אתה תשכח את זה, לא שוכחים בעיקר כשיש לך התנסויות של פגישות עם המוות, עם החולי, עם אין האונים, אבל כנראה יש בי איזו ויטאליות שאני מתגבר על זה. אבל לא יוצאים מזה".
המשברים גרמו לך לחיות אחרת?
"כן, אני הרבה יותר סגור, הרבה יותר לבד, יכול להיות שזה עניין של גיל, אבל אין לי ספק שזה בגלל הדברים שעברו. ועדיין בשבילי זו שמחה גדולה שפרסמתי כמה ספרים בשנים האחרונות, ואני מקבל תגובות לא צפויות באינטרנט בטלפון, זה משמח". לקריאת הכתבה המלאה -
לחצו
(nrg)
עוד כתבות על אנשים וארועים שעשו את ההיסטוריה הישראלית


אקסודוס: הספינה שהביאה להקמת המדינה
[/u]


עצורי ההעפלה
[/u]


איפה הארץ ואיפה החלום של יורם טהרלב
[/u]


עיר, גזוז, פנס ומדינה: על ימיה הראשונים של תל-אביב
[/u]


רגע בהיסטוריה: רצח ברנדוט
[/u]


המושבניק שגילה את דרך בורמה
[/u]


המירדף אחרי אורי מילשטיין והאמת ההיסטורית
[/u]


היו זמנים: 60 להקמתה של מכמורת
[/u]


מוזיאון הפלמ"ח: הסמל והמורשת
[/u]


100 שנה להקמת ארגון "השומר"
[/u]


נעמי פולני: האמא של הלהקות הצבאיות
[/u]


חנה מרון חוגגת 84
[/u]


אפרים אילין: האיש שאיפשר את מבצע נחשון
[/u]


עודד תאומי, השחקן שמעביד את הסרטן למוות
[/u]