הפנסיונריות מהקיבוץ שהפכו ליזמיות

קיבוץ יפעת השוכן בעמק יזרעאל נראה על פניו כמו כל קיבוץ אחר בארץ. יש שבילים קטנים בהם נוסעים קלאב קארים (״קלנועיות״ בז׳רגון הקיבוצי), ובצידי השבילים בתי קרקע נטולי גדרות שעטופים מכל עבר בשיחים מסודרים ופרחים בכל צבעי הקשת. הציפורים מצייצות, הדשא ירוק ומטופח, העצים תמירים - פסטורליה בהתגלמותה. כמו בכל הקיבוצים יש ביפעת גם הרחבה עם בתים חדשים שבנו ילדי הקיבוץ שהקימו משפחות, אבל לעומת הקיבוצים האחרים, ביפעת תמצאו משהו שונה ומיוחד שלא פוגשים כל יום, בטח שלא בקיבוצים: 7 יוזמות עסקיות עצמאיות של נשים בפנסיה, אשר הפכו למיזם תיירותי אחד שמטרתו להציג את הפנים היפות של הקיבוץ המודרני. זה יוצא דופן משתי סיבות - הראשונה היא משום שהיוזמה הזו צמחה מתוך קהילה שבמשך שנים ארוכות חיה כקולקטיב שחונך על ערכי הסוציאליזם. הסיבה השנייה היא שמרבית הנשים הללו עסקו כל חייהן באומנות והוראה, הכי רחוק מהעולם העסקי.

שרה אליהו, 62, אמא לשלושה וסבתא לשניים נולדה וחיה בקיבוץ יפעת כל חייה. לפני מספר חודשים היא הפכה את הבית שבו גדלה ליחידת אירוח B&B (לינה וארוחת בוקר) המספרת את הסיפור הקיבוצי דרך פריטים שכבר נעלמו מן העולם. ״הילדים עזבו את הבית, שניים מהם עברו למרכז ואני החלטתי שאני רוצה לעשות משהו אחר ממה שכולם ציפו ממני״, היא מספרת.

אחרי שכל חייה הייתה מורה, בפרישה נזכרה שרה בימים שבהם בית הוריה היה מארח מתנדבים וגילתה את חדוות האירוח. הקיבוץ שיתף פעולה ואפשר לה להקים עסק. ״כולם שאלו אותי מה אני צריכה את כאב הראש הזה ולמה אני לא משכירה את הנכס לטווח ארוך ונהנית לי מדמי שכירות חודשיים קבועים״, היא אומרת, ״אבל לא נכנעתי ללחצים כי ידעתי בדיוק מה אני רוצה ורציתי לעשות משהו שאהיה שותפה בו, שלי יהיה חלק בלתי נפרד בו״.

ביחידה שלה היא שילבה את האלמנטים של הקיבוץ הישן עם הפינוקים והנוחות שכולנו מחפשים במלונות בוטיק. על הקירות של היחידה תלויים יצירותיו של אביה, ומהחלון רואים עץ שסק עתיק. על שרפרף קטן ניצב טלפון חוגה ובמקלחת יש גם דוש מפנק וגם שתי ידיות פלסטיק של פעם, האחת למים חמים והשנייה לקרים. חוץ מלהקים את יחיד האירוח, שרה גם יזמה שיתוף פעולה עם חברותיה המתגוררות בקיבוץ ויחד הן מציעות פרט לאירוח גם חוויה שלמה.

"עבור חלק מחברי הקיבוץ ההפרטה הייתה רעידת אדמה"

'עם ההפרטה פעמה בנו רוח התחדשות'. שרה אליהו, צילום: לין לוי

במרבית הקיבוצים המופרטים אפשר לפגוש היום עסקים פרטיים. למעשה, כמעט ואין קיבוץ בארץ שלא פועלת בו מאפייה קטנה או בית קפה, גלריה או חנות הפונה לאנשים ״מבחוץ״. החידוש ביפעת הוא שבניגוד לעסקים הקטנים שמביא לקיבוצים הדור הצעיר, כאן מדובר על קבוצת נשים שחצו כבר את גיל 60 ושכל מטרתן היא להראות לנו את הקיבוץ דרך העיניים שלהן. ולא תאמינו כמה יפה מצטייר הקיבוץ כשמסתכלים עליו כך.

את ארוחת הבוקר לאורחי היחידה מספקת מורן ברק, בעלת מאפיית כוסמין הפועלת בקיבוץ. מורן היא אמנם הצעירה ביותר בחבורה, בת 48, אבל מאחוריה כבר שלושה ניצחונות על סרטן השד, גירושין ונישואין שניים. ״כולנו גדלנו בלינה משותפת והתהליך שעברנו אחרי ההפרטה ב-2002 לא היה קל ולא קרה ביום אחד״, היא נזכרת. ״היו חברי קיבוץ שעבורם זו הייתה רעידת אדמה״, מוסיפה שרה, ״היו כאלה שנבהלו מהצורך להתחיל את החיים מההתחלה בגיל 60 והתנגדו לתהליך ההפרטה. בנו לעומת זאת פעמה רוח של התחדשות, ומה שהפעיל אותנו היה הרצון לעשות משהו חדש. היו לנו גם רצון וגם יוזמה״.

חוץ מארוחת בוקר מציעה שרה לאורחים חוויה שמורכבת מסיור ברחבי הקיבוץ בגולף קאר ועצירות בבתים של אמניות החיות בקיבוץ. יש גם חוויית גיבוש באמצעות משחקים של פעם שאותה מנחה חברתה רחל קולניק. רחל לא נולדה בקיבוץ אלא התחתנה עם בן קיבוץ, ובדומה לשרה, כל חייה עבדה בחינוך. היום היא בת 60 ויחד עם בנה הבכור הקימה מיזם להנחיית "משחקים של פעם" למבוגרים.

״מה שעומד בבסיס מה שאני עושה הוא הפשטות, ואני מאמינה שזה מה שמפתח שמחה דווקא אצל המבוגרים כי זה פותח את המוח ומייצר דיאלוג״, מסבירה רחל, שבמשך 35 שנה עבדה בהוראה. ״באמצעות משחק אפשר לגלות דברים חדשים דווקא במה שנתפס כהכי מובן מאליו״.

חינה גולדהור, הפכה את הבית שלה למוזיאון. צילום: לין לוי

איך זה שדווקא כאן, בקיבוץ, התפתחה יוזמה עסקית של נשים מעל גיל 60?

שרה: ״שלא תביני לא נכון, יש הרבה פנסיונרים ביפעת שלא עוסקים ביזמות. אני חושבת שאנחנו פשוט צעירות מספיק כדי להיות גמישות, להיפתח לדברים חדשים ולעשות את השינוי״.

במהלך השינוי שעבר קיבוץ יפעת אחרי ההפרטה, לא הכול עבר חלק. בתור עובדות של משרד החינוך, נשים שעבדו מחוץ לקיבוץ קיבלו יום חופשי באמצע השבוע אבל לא העזו לצאת מהבית, כי לא הרגישו נעים מול חברותיהן שאחרי ההפרטה נשארו לעבוד בקיבוץ ועבורן זה היה יום עבודה לכל דבר. מעבר לכך, הקולקטיביות לא עזבה את הקהילה של יפעת אלא המשיכה להדהד גם כשאותן מורות וגננות שעבדו מחוץ לקיבוץ נאלצו לעבוד בו במהלך החופשים הרשמיים של משרד החינוך. היו אנשים שלא עמדו בזה ועזבו את הקיבוץ.

"החיבור המיוחד בינינו יוצר כוח עבור כולנו"

החליטו לשתף פעולה כדי ליצור כוח שגם יתרום לקיבוץ. מיכל דורון, צילום: לין לוי

״אנחנו ייחלנו לשינוי, ומיד עם ההפרטה יצאנו לעבוד מחוץ לקיבוץ כי היינו חייבות פרנסה כדי לא לרדת ברמת החיים״, מסבירה רחל. ״העבודה בחינוך מחוץ לקיבוץ לא נועדה רק בשביל ההכנסה, זה גם אפשר לנו להכיר עולם חדש״.

גם היום, 18 שנה אחרי ההפרטה, לא הכול שונה לחלוטין בקיבוץ. כדי להקים את ה-B&B שלה, שרה הייתה צריכה לקבל אישור ממזכירות הקיבוץ וגם לעמוד בכל הדרישות ולהציג את כל האישורים הדרושים לכך. אבל זה לא הפחיד אותה והיא כאמור עמדה בכל הדרישות וגם סחבה איתה את חברותיה.

אחת מהן היא ססיליה תמיר, 61, שעלתה לארץ מאורוגוואי בגיל 14 ולקיבוץ הגיעה עם בעלה בשביל חינוך הילדים. בגיל 50, אחרי שכל חייה עבדה בשיווק, היא עשתה מהפך בחיים והפכה את תחביב הפיסול והקרמיקה למקצוע. היום היא עוסקת בפיסול סביבתי בחימר ויש לה בית מוקף בפסלי טוטמים שהיא מייצרת, וסטודיו שבו היא מעבירה סדנאות פיסול ומייצרת צלחות מעוצבות ללא שימוש באובניים.

גם מיכל דורון, 61, שעסקה כל חייה בהוראת אמנות החליטה ללכת אחרי הלב והקימה בביתה שבקיבוץ גלריה לעיסת נייר עם היציאה לגמלאות, מה שלדבריה גם התחבר לטרנד המחזור. כל הבית שלה מלא ביצירותיה, וזה כולל גם רהיטים וגם פסלים שעשויים מעיסת נייר. בגלריה שבקומה השנייה מוצגות היצירות המורכבות יותר, אלה שדרכן משתקף הסיפור המשפחתי האישי שלה. לצד הגלריה פועל גם הסטודיו שבו היא מעבירה סדנאות עיסת נייר.

את הבית של חינה גולדהור, 77, יהיה נכון יותר לכנות מוזיאון. יש לה 4 ילדים, 11 נכדים והיא אלמנת צה״ל, וכבר בכניסה לביתה, במדרגות שמובילות לחצר קטנה, נכנסים לעולם היצירה. בכל מקום משולבים פסיפס, אבנים יפות, ציורים ובובות. בכניסה לתוך הבית מגלים שהוא כולו מעוצב עם רהיטים שחינה אספה ושיפצה כל חייה. גם היא, בדומה לחברותיה בקיבוץ, הייתה בעבר מורה (למלאכה), ואת כל התשוקה שלה לעיצוב ומחזור השקיעה בבית שלה ובפאטיו שמקיף אותו. יצירותיה מקשטות גם את המבנים הציבוריים של הקיבוץ.

באותו הבית, בקומה מעל מתגוררת נורית הררט ביטמן, 72, אמא ל-5 בנים וסבתא ל-8 נכדים. היא כל חייה עסקה באומנות ובהוראת אומנות, ואחרי הפרישה חיפשה דרך להמשיך לעסוק במה שאהבה כל חייה. לשם כך למדה צורפות והפכה למעצבת תכשיטים שמחזירה לחיים תכשיטים עתיקים. יש בבית שלה חדר מלאכה וארונות מלאים באוספי התכשיטים שעיצבה או שיפצה. היא מגדירה עצמה כאספנית-אמנית וצורפת, ואוהבת במיוחד את התכשיטים העתיקים. פרט לתכשיטים תמצאו בביתה של נורית אוסף של תיבות מנגנות ובובות חרסינה, אותן היא אוספת כל חייה.

״כל אחת מהחברות שלי פעלה בפני עצמה, וכשהצעתי להן לעשות יחד איתי את הסיורים בקיבוץ אף אחד לא האמין שמישהו באמת יגיע, אבל לי היה ברור שיגיעו והתעקשתי״, אומרת שרה. ״החלטתי שביום שאני יוצאת לפנסיה אני אוספת את כל העסקים יחד ויוצרת לכולנו מיזם אחד, שבו נעשה משהו ביחד, משהו שגם יהיה בו חלק לקיבוץ שלנו״.

״יוזמה פרטית לא חסר כאן״, מוסיפה רחל. ״מה שהבנו הוא שכשאנחנו עובדות לבד אנחנו מפסידות את החיבור המיוחד, שיוצר כוח עצום עבור כולנו. מכיוון שאנחנו ביחד בסיפור הזה ובזכות כך שהתגבשנו כקבוצה, זה נותן דחיפה גדולה גם לקיבוץ״.

בגיל 55 הגשים חלום ופתח מסעדה עם הבן

בגיל 57: עזבה קריירה בבנק לטובת עיצוב אופנה

ממנהל מכירות לליצן רפואי

הקימו עסק עצמאי דווקא בפנסיה

מעל גיל 50 ומחפשים עבודה? הצטרפו לקהילת הצעות עבודה של מוטק'ה