לכתוב את החיים בסדנה חדשה

לכל אחד מאיתנו סיפור חיים ייחודי, אבל האם הוא יעניין את הדורות הבאים? אם נכתוב אותו ונוציא ספר, האם נכדינו ונינינו יתיישבו לקרוא אותו, או שיעלה אבק על המדף? האם אנחנו בכלל כותבים בשבילם, או בשביל עצמנו ואיך הופכים את סיפור חיינו למעניין וקריא?

שאלות כאלה ואחרות עומדות בפני מי שמחליט להעלות את הביוגרפיה שלו על הכתב. על אלה הנוגעות בעריכת החומר ובאיכות הכתיבה אפשר יהיה לקבל תשובות בסדנה לכתיבת אוטוביוגרפיה, שתיפתח בעונת התרבות החדשה ב"בית אריאלה" בתל אביב.

מנחת הסדנה היא הסופרת אסתי ג. חיים, שכתיבתה נוגעת בחוויית הדור השני לשואה. אחד מחמשת הרומנים שפרסמה, "חיינו השניים" ("הספריה החדשה"), מבוסס על יומנים שכתב אביה כילד במלחמת העולם השנייה. "הסדנה מיועדת לכתיבת אוטוביוגרפיה", היא אומרת, "אבל כתיבה היא כתיבה. גם כשכותבים את תולדות חיינו ומתבססים על עובדות, זה צריך להיות סיפורי, כדי לעניין את הקורא".

בין בדיה לסיפור אוטוביוגרפי

בסדנאות כתיבה קודמות שהנחתה, היו שותפים גם אנשים מבוגרים שביקשו לכתוב את קורות חייהם. "הסדנה לא התמקדה רק בזה. כל אחד הביא את חומרים שרצה לעבד, בין אם יש בהם בדיה סביב גרעין של אמת ובין אם חומרים אוטוביוגרפיים. יש אנשים שחקרו את כל תולדות משפחתם וחשוב להם להעלות את זה על הכתב. אנחנו מדינה של מהגרים ויש הרבה סיפורים לספר".

ואיך מעבדים את החומרים לטקסט קריא?

"זה מה שאנחנו לומדים בסדנה. אנשים מגיעים לפעמים עם מסה אדירה של טקסט ואנחנו לומדים לצמצם, למקד ולבחור את הדברים המעניינים. אנחנו מחליטים האם להפוך את החומר לסיפורים קצרים או לרומן, האם לכתוב בצורה כרונולוגית או לדלג בין התקופות וכמובן מתוודעים לטכניקות העשרה וכלים ספרותיים כמו מטאפורות, דימויים, ערבוב של בדיה ומציאות וכד'".

אפשר באמת לשחזר סיפור חיים ממרחק של שנים?

"דברים שנכתבים מתוך הזיכרון אכן לא תמיד משקפים את האמת הצרופה. לא קל לחדור בחזרה לתודעת הילד ותמיד נוספת לדברים הפרשנות שלנו כמבוגרים. אבל דווקא כשמנסים לדבוק בעובדות כהווייתן, קשה יותר לכתוב והתוצאה עלולה להיראות כמו דו"ח יבש. אנחנו רוצים לכתוב את הסיפור שלנו מעניין".

האם צריך כישרון ספרותי כדי לכתוב סיפור?

"אני מנסה לתת מתכון לסיפורים". אסתי ג. חיים

אחרי שאספנו את החומר, נכנס נכנס כמובן גם אלמנט הכישרון. "לא תמיד קל ללמד אדם לכתוב, להפיח נשמה בטקסט. גם מי שעבר את האירועים הדרמטיים והמעניינים ביותר בחייו, לא בהכרח יידע לכתוב אותם בצורה קריאה", אומרת חיים. "אני מנסה לתת מתכון. איך להגיע למינונים הנכונים, איך להרגיש מה צריך להכניס ומה לא, איך לחזור ולהתגלם בעצמך של פעם, בדמויות של הוריך, כי אין כמו כתיבה כדי לחוש את הזולת".

קושי נוסף העומד בפני כותב האוטוביוגרפיה הוא הצורך להיחשף. "לא תמיד פשוט לכתוב על חוויות אישיות. באחת הסדנאות שלי, היתה אשה שכתבה יפהפה. היא תיארה את ההתפתחות שלה כאישה עצמאית שבאה מתרבות שמדכאת נשים, אבל לא היתה מסוגלת למשל לכתוב על חוויות מיניות שעברה, שהיו קריטיות לעלילה, או על האלימות שספגה מבעלה ויצא לה סיפור די מסורס".

המשפטנית שכתבה את סיפור חייה

הכתיבה נועדה להשאיר משהו למשפחה. צילום: shutterstock

אסתי אורן בת ה-81, עורכת דין בגמלאות, ילידת ירושלים שחיה בתל אביב, השתתפה באחת מסדנאות הכתיבה של אסתי ג. חיים. "למה שכתבתי, הייתי קוראת 'ממואר', יותר מאשר אוטוביוגרפיה", היא אומרת. "זה לא כתוב בסדר כרונולוגי, דבר מושך דבר וזה נראה לי הרבה יותר יפה ואמיתי".

היא החלה לכתוב עם פרישתה מהעבודה. "כמשפטנית, כתבתי בעיקר חוזים. עכשיו יכולתי לעבור מהכתיבה הנוסחתית והמדוקדקת לכתיבה רגשית ולתת לה להתפרץ. התחלתי לכתוב סיפורים וראיתי שכולם נובעים מתוך חיי וכל דבר בהם מתקשר לחוויות שעברתי. אני לפעמים מקנאה באנשים שיכולים לכתוב רק מתוך הדמיון".

בסדנה למדה ללטש את הכתיבה ולקבל ביקורת. "כל מה שאת כותבת, זוכה למשוב מהמנחה ומחברי הקבוצה וזה מאוד חשוב, בין אם הביקורת חיובית או שלילית. קראנו הרבה סיפורים, דיברנו עליהם ועברנו תהליך וגם נוצר קשר משפחתי בקבוצה. אסתי נתנה לנו נושאים מאתגרים לכתיבה ולימדה אותנו איך לעבד חוויות שאנחנו עוברים גם היום, כמו נסיעה משותפת עם הנכד שלי ללונדון, שהפכתי לסיפור קצר".

את ממליצה לאחרים לכתוב על חייהם?

"למי שמסוגל לשבת ולכתוב, זה נפלא. זה מתאים מאוד לאנשים בגילנו, שיכולים להסתכל אחורה ולראות איפה הם היו פעם ואיפה הם היום, להבין איך צברו חוכמה בחיים. אני ממליצה לאסוף מסמכים משפחתיים ומכתבים, כפי שאני עושה, כדי לשמש לתיעוד האירועים".

הכתיבה נועדה גם להשאיר משהו למשפחה?

"בהחלט. יש כאן רגשות שלי שאני רוצה להעביר להם, דברים מאוד מיוחדים שעברתי והייתי רוצה שיידעו. למה בחרתי במקצוע שלי, למה עשיתי כך ולא כך. יש לי למשל סיפור על משפחת בעלי, שאני קוראת לו 'בין ארבע ערים', על ילדותו בארגנטינה והעלייה לישראל.

"כשאני רואה מסביב חברים וקרובים הולכים לעולמם, אני רוצה להשאיר משהו אחרי. בשלב מסוים כנראה אאגד את הסיפורים שלי לספר, שיהיו משולבות בו תמונות שלנו מכל השנים. אני רוצה שהנכדים והנינים יידעו מי היינו".

הכתיבה כדרך ביטוי

אני לא חושב שהסיפורים שלי יעניינו את הנכדים. צילום: shutterstock

משתתף אחר בסדנה, עדי אילת מצהלה, בן 72 וגמלאי של צה"ל, רואה את הדברים אחרת. הוא החל לכתוב לפני כשלוש שנים, אבל לא כדי להשאיר מורשת משפחתית. "מצאתי בכתיבה דרך ביטוי", הוא מספר. "בשבילי זה תחביב. יש לי דמיון ואני משתמש בו".

אילת כותב גם הוא סיפורים קצרים, אך לא רואה בהם אוטוביוגרפיה. "ברור שיש בהם קטעים מעברי ומחיי משפחתי, אבל אין לי כוונה לתעד את חיי. הסיפורים מבוססים בעיקר על דמיון ופנטזיה. היו בסדנה אנשים שכתבו על חייהם, על השואה, כיצד עלו ארצה וכד'. אני לא התעמקתי יותר מדי בעבר. ממילא הדברים מתעוותים בראי הזמן".

ולא תרצה להשאיר את הסיפור שלך לנכדים?

"למען האמת, אני לא חושב שזה יעניין אותם. גם אני מעולם לא התעניינתי יותר מדי בהיסטוריה המשפחתית ולא שאלתי את הוריי על עברם. אני רואה שגם הנכדים לא מגלים בזה עניין. ההיפך, כשאתה מספר להם משהו, אתה רואה הבעת שעמום על פניהם".

ולא חשוב שיהיה להם לאן לפנות כשבכל זאת יתעניינו?

"האם זה יעזור להם בחייהם? אני מאמין בלהסתכל קדימה, לא אחורה. אני לא חושב שידיעת ההיסטוריה המשפחתית תורמת לנו משהו באופן אישי. אני לא בעד שכשוך במרק הנוסטלגיה ומאמין שצריך לעשות דברים רק למען הכיף שלנו".

סדנאות האוטוביוגרפיה יתחילו ב-12.11.2015 בבית אריאלה בתל אביב ויימשכו 14 מפגשים. מחיר הסדנה: 1,150 שקל. אזרחים ותיקים תושבי תל אביב-יפו זכאים להנחה של 25%, אזרחים ותיקים שאינם תושבי העיר זכאים להנחה של 10%.

להכין אלבום משפחתי - עם הנכדים

שלושה ספרים חורפיים במיוחד

 יומן רשת: כל הסיבות לכתוב בלוג

לא סיפור: גם אתם יכולים להוציא ספר לאור

חברים לתחביב: להיפגש סביב נושא

הצטרפו לקהילת כתיבה יוצרת

לחיות עד 150 שנה? זה אפשרי