לקראת שידור: בנות הזהב

"בנות הזהב", סדרה קומית אמריקנית ששודרה באן.בי.סי במשך שבע עונות (1985-1992) הייתה בשעתה הברקה ביותר ממובן אחד. קודם כול, הרעיון הבסיסי של היוצרת, סוזן האריס, להעניק במה ופתחון פה לא סתם לנשים, אלא לארבע נשים, לא פחות, שאף אחת מהן לא הייתה מזן הברבי בשום קנה מידה. כולן היו נשים בשלות, מבוגרות ונטולות גברים, שהיה להן הרבה מה להגיד על החיים בכלל ועל אלה של עצמן בפרט. רק להזכיר, מדובר בעידן של לפני היות סדרות כמו "מרפי בראון", "סקס והעיר הגדולה", "האחות ג'קי", "העשב של השכן" ואחיותיהן, שאפשרו הצצה לעולמן של נשים באמצע החיים, נשים בשלות. ההברקה השנייה הייתה הליהוק. ארבע השחקניות שלוהקו לסדרה לא היו אלמוניות, אבל הדמויות שעצבו הזניקו אותן לא רק לדרגת כוכבות, אלא גם לפנתיאון הדמויות הטלוויזיוניות הנצחיות. נדמה שרק חוצנים, שבאמת לא ביקרו בכדור הארץ (ולא משנה כמעט באיזו מדינה בעולם המערבי) בשני העשורים האחרונים אינם מסוגלים לזהות מרחוק את סופיה לבנת השיער וחדת הלשון של אסטל גטי, את בלנש שהיא פרודיה על פתיינית דרומית של רו מקלנהן, את רוז הנאיבית עד כמעט טפשות של בטי ווייט, או את דורותי הצינית, אשת הברזל הארצית של ביאטריס ארתור. כל הארבע, אגב, זכו בפרסי האמי על תפקידיהן בסדרה, וזה לא כולל את הפרסים שבהן זכתה הסדרה עצמה. ועכשיו, כמעט 20 שנה אחרי ירידת הסדרה בארצות הברית והרבה אחרי גרסאות תואמות שנעשו לה במדינות שונות (153 לפי מניין ההודעה לעיתונות) מאז ועד הלום, עולה ביום ה' (26.5) בערוץ 10 הגרסה הישראלית לסדרה. הרעיון הבסיסי נותר על כנו: ארבע נשים באמצע החיים (אחת מהן קצת יותר) חולקות דירה וחוויות. אם במקור האמריקני היה היגיון מסוים בחיבור בין הארבע - בלנש האלמנה השכירה חדרים בביתה לדיירות משנה וכך נקבצו האחרות ובהמשך הן נהיו לחברות - בגרסה הישראלית החיבור קצת יותר מאולץ. מדובר מראש בשלוש חברות, ששתיים מהן (פלוס אמא), מתנחלות בדירת השלישית. אבל - 1. מה לא עושים בשביל לשמר את מסגרת הפורמט (מתי בפעם האחרונה נתקלתם בישראל בחבורת חברות בנות 50 פלוס שחיות ביחד?) ו-2. מה זה משנה בעצם, לא נחוץ כאן ריאליזם הגיוני אלא זירה לצחוקים. ואת אלה מתייצבות לספק ארבע מבכירות הקומיקאיות הישראליות, שעצם ליהוקן וקיבוצן יחד הוא מן הסתם ההישג וההברקה המרכזיים של הגרסה הישראלית. חנה לסלאו היא דליה, תואמת רו מקלנהן, בעלת הדירה שכבר גירשה ו/או קברה כמה בעלים ורודפת במרץ אחרי המועמד הפוטנציאלי הבא. תיקי דיין היא שוש, תואמת רוז הנאיבית, מושבניקית, אלמנה טובת לב וקצת פתיה, שמנהלת שיחות קבועות עם בעלה המנוח. מיקי קם היא רותי, המורה, תואמת דורותי, שמתגרשת בקושי מבעלה הבוגדני גדי. ורבקה מיכאלי, חמושה בפאה לבנה תואמת סופיה של אסטל גטי, מגלמת את ריבה, אמה חדת הלשון ונטולת הברקסים של רותי. בפרק הראשון, שנועד בעצם להכיר לצופים את הרביעייה ואת מאזן הכוחות ביניהן, דליה-לסלאו נופלת קורבן לנוכל מקסים שמוציא ממנה בעורמה 100 אלף שקל (עילה לביסוס המגורים המשותפים עם החברות, שנחלצות לעזרתה), שוש-תיקי בוחשת לכולן בחיים ובעניינים, רותי-מיקי נכנעת ללחץ לא מתון של החברות לחתום על הסכם הגירושים, למרות זעמה על גדי (שנסע להודו!) וריבה-מיכאלי חודרת למתחם בנות ה-50 אחרי שעזבה את בית האבות שנשרף (בנסיבות מחשידות) שלא על מנת לחזור, ומתנחלת סופית במקום בכוח הכסף. זה אכן נראה ונשמע כמו וריאציה בעברית על הסדרה ההיא. מה שאומר שחלק מהסיטואציות ומהדיאלוגים צפויים ו/או מוכרים, הקצב והמבנה הם מהסוג הקלאסי הישן, המקובל בסדרות קומיות. במובן מסוים הסדרה הזו היא כמו פירה: נכון שיש פירה מעולה ויש פירה מאבקה, אבל פירה הוא בסוף תמיד פירה, לעולם לא גראטן תפוחי אדמה או אפילו תפודים אפויים בתנור. הפירה המוגש כאן הוא פירה בהחלט סביר (גם אם לא גורמה), בעיקר בזכות הכוכבות (את הפרק הראשון מיכאלי לוקחת בהליכה), אבל גם בזכות התאמות מצחיקות משלנו ("יום אחד לא היית מחזיקה מעמד ביערות", הוא המוטו לאורו גידלה ריבה את רותי) ובזכות היעדר היומרנות. לפעמים כל החוכמה היא לפעול לאורו של שיפוט מציאות נכון, ונדמה שעושי הסדרה המקומית לא התבלבלו וזכרו היטב מהי הסדרה שהם עושים, מה גבולותיה ומגבלותיה, ובתוך אלה הם משתדלים לעשות את המיטב. וזה בסדר. גם במולדתן של "בנות הזהב" המקוריות נעשו ונעשות מאז יותר סדרות לפי הדגם הקלאסי הזה (טובות יותר ופחות) מאשר סדרות חדשניות ופורצות דרך ופורמט (כמו "משפחה מודרנית" למשל). "בנות הזהב", ערוץ 10, ימי ה' החל מ-26.5, 22:20. על פי הסדרה האמריקנית שיצרה סוזן האריס ושדרה באן.בי.סי. תסריט: לי גילת ואריק שגב; בימוי: שירילי דשא; הפקה: אולפני הרצליה. משתתפות: חנה לסלאו, מיקי קם, תיקי דיין, רבקה מיכאלי. אורך פרק: כ-25 דקות
עוד על תרבות ובידור:

פסטיבל האופרה בירושלים ובמצדה

ביקורת ספר: ואולי לא היו

ביקורת קולנוע: אמון

פסטיבל ישראל: 50 מופעים בפעם ה-50

ביקורת תיאטרון: סיגל