סבתא בשלט רחוק

כשתומר, אח של נופר גור אריה עזב עם משפחתו לגרמניה, המשפחה כולה עברה טלטלה -אבל את הטלטלה הכי קשה עברו הוריה, שהפכו לסבא וסבתא מרחוק לאלה בת הארבע וליונתן בן השנתיים. נופר, שראתה את הקושי של אמה, כתבה ואיירה ספר ילדים מקסים בשם "סבתא און ליין", שהפך לפרויקט הגמר שלה במחלקה לעיצוב בסמינר הקיבוצים. הספר לא במקרה נכתב בעברית ותורגם לגרמנית, וממש סיפר את סיפור המשפחה: ילדה בשם אלה עוברת לגרמניה, בעוד סבתה גרה בישראל. כשבגרמניה חוגגים את חג המולד ובארץ את חנוכה אלה מאד רוצה שסבא וסבתא יבואו לחגוג איתה, אבל סופת שלגים מונעת את הטיסה. הסוף טוב - סבתא מגיעה בהפתעה לביקור.

הסבתא המדוברת שבהשראתה נכתב הספר היא אירית גור אריה (58), אימא לשלושה וסבתא לחמישה, העוסקת בחינוך מיוחד לילדים אוטיסטים. "זה היה מאד קשה כל המעבר", משחזרת אירית, "אבל לא הייתה כל כך ברירה. מריה אשתו של תומר בני לא יהודייה. היא הייתה בהריון וכבר צפינו את הבעיות. הם עברו לגור בגרמניה, שם גרים הוריה. אלה נולדה שם, וראיתי אותה פעם ראשונה רק כשהייתה בת חודש. בעלי הרגיש לא כל כך טוב ומצאתי את עצמי לראשונה בחיי טסה לבד לארץ לא מוכרת. גם כשיונתן נולד ראיתי אותו פעם ראשונה כשהיה בן חודש וחצי. הכל משתנה כשילד עוזב את הארץ, זה משנה משפחה.  מובן שאנחנו רוצים שילדינו יהיו מאושרים, וזה כל מה שחשוב, אבל קשה. לא תמיד יוצא להיפגש בחגים, וכשהם לא מגיעים זה לא שלם".

קרוב ל־20 אלף ישראלים עוזבים כל שנה את הארץ בחיפוש אחרי הגשמת חלום. רילוקיישן הוא תהליך לא קל - לא עבור אלה שעוברים לארץ אחרת, ולא עבור בני המשפחה האחרים שנשארים בארץ, בעיקר כשבני המשפחה האלה הם הורים שילדיהם מסיבות שונות עזבו, יחד עם הנכדים, והם נאלצים לחוות סבאות וסבתאות מסוג אחר. בלי חיבוק בתדירות גבוהה, בלי בייביסיטר, בלי מגע.

אירית גור אריה: משתדלת לפצות על הזמן האבוד כשהם מבקרים

"כל פעם מתרגשת מחדש כשאנחנו מדברים ונפגשים". אירית גור אריה עם נכדתה אלה. צילום באדיבותה

מה הכי קשה בלהיות "סבתא און ליין"?

"שאי אפשר לגעת, שאי אפשר להיות", אומרת אירית. "מריה מדהימה אבל המנטליות שלה שונה מהמנטליות הישראלית. אני פחות יכולה להתערבב כמו שאני מתערבבת פה. אנחנו מתראים בערך פעם בשלושה חודשים - או שהם מגיעים או שאנחנו נוסעים.  הקשר און ליין הוא לא קבוע. לילדים יש חוגים, אני בעבודה, זה לא תמיד מסתדר. יונתן מיד זרם עם הסיטואציה של קשר וואטסאפ, לאלה לקח יותר זמן. היא לא כל כך הצליחה להבין את השיחות האלה דרך המחשב, הייתה קצת מרוחקת. ככל שביקרה יותר בארץ ככה הרגישה יותר שייכות, וגם הקשר דרך המחשב הפך לקל יותר. לא מזמן הנכדים היו בביקור קיץ של עשרה ימים. ביום-יום אין להם קשר עם הנכדים האחרים, אבל כשהם מגיעים - כאילו מעולם לא נפרדו. לילדים אין עכבות. כשהם מגיעים אני משתדלת לקחת אותם לכמה שיותר מקומות. מכניסה את כל מה שאני יכולה".

יש קנאת נכדים?

"לא ממש. מאיה נכדתי הקטנה בת הארבע יכולה לשאול אותי למה עשיתי משהו מסוים עם אלה ולא איתה. אני מסבירה לה שאנחנו איתה ביום-יום, וכשאלה מגיעה לביקור אנחנו יותר מתרכזים בה. בגדול אני כמעט תמיד לוקחת את כולם להצגות או למופעים. אני כל פעם מתרגשת מחדש כשאנחנו מדברים ונפגשים. תומר מדבר איתם עברית, מריה מדברת איתם גרמנית, ביניהם הם מדברים אנגלית. אלה מדברת גם עברית וגם גרמנית".

אלה שואלת למה היא לא בארץ עם בני הדודים וסבא וסבתא?

"היא נולדה לתוך הסיטואציה, זה מה שהיא מכירה. לפעמים היא אומרת שהייתה רוצה להיות פה בגלל השמש".

זיוה קופר: הדבר הכי קשה הוא הגעגוע

"הן הכי מתגעגעות לאוכל שלי, ואני קשורה אליהן מאד". זיוה קופר עם שתי נכדותיה המתגוררות בגאנה. צילום באדיבותה

זיוה קופר (64) כבר הייתה צריכה להתרגל לעובדה שבתה, שני קופר זובידה, לא מתגוררת בארץ. שני עברה כברת דרך במסלול הדיפלומטי של משרד החוץ הישראלי. קהיר, ניקוסיה ואנקרה, אבל כשמונתה לפני יותר משנה לתפקיד שגרירה בגאנה הכל השתנה, או מדויק יותר הכל הפך רחוק יותר. זיוה במקצועה מנהלת מעבדה לשירות שדה לחקלאים, ומתגוררת כבר 41 שנה עם בעלה במושב בבקעת הירדן. אולי חלק מכירות את הבשלנית הנפלאה הזאת מדף הפייסבוק שלה, "מלקטת מתכונים". היא אימא לארבעה ילדים וסבתא לשבעה נכדים, שתיים מהן של בתה שני. תמר עולה לכיתה ו' ושחר ל-ד', שתיהן נולדו בארץ.

תמר הייתה רק בת כמה חודשיים כשהמשפחה עברה לקהיר. אחר כך הם עברו לקפריסין, חזרו לארץ לשלוש שנים, חיו עוד שנתיים בטורקיה ועכשיו - בגאנה. "כל השנים הם היו סביב אגן הים התיכון, ולא הייתה בעיה לקפוץ לעיתים קרובות לסופי שבוע", אומרת זיוה. "הביקורים התכופים הקלו על כל המערכת. טיסה לגאנה זה כבר סיפור של 13 שעות בערך. עשינו את זה פעם אחת, ובאוקטובר נעשה את זה שוב. הילדות מגיעות אלינו לקייטנת קיץ, ואז באמת יש חגיגה נפלאה. יש חלוקת עבודה ביני לבין בעלי - הוא שולח אותן בבוקר לקייטנה, ואני מקבלת אותן כשהן חוזרות עם סורבה תות שדה מרענן שהכנתי להן, להתרענן מהחום. כל אחר הצהריים אנחנו בבריכה של המושב. כיף להן פה, וגם לי כמובן".

מה הכי קשה במרחק?

"הגעגוע. כשהן היו יותר קטנות היה רק סקייפ. אז אמנם שיחות הווידאו בוואטסאפ עושות את זה יותר קל, אבל אין כמו מגע וחיבוק של סבתא. ההורים לשמחתי עושים המון סרטונים ושולחים לנו. הקשר הטלפוני בגאנה הוא לפעמים בעייתי, יש גם פער זמנים של שלוש  שעות. אנחנו לא מצליחים לתקשר על בסיס יומי. מדברים פעם או פעמיים בשבוע ומתכתבים כל הזמן. ככל שהן גדלות הקומוניקציה יותר טובה. הן כל כך מיוחדות הילדות האלה, אין דברים כאלה. אני קשורה אליהן מאד".

הן מרגישות שייכות לישראל?

"זאת אחת התופעות הכי מדהימות בעיניי. יש ילדים שההורים יוצאים לשליחויות ומאד קשה להם ליצור קשר. למזלנו שתי הבנות האלה פשוט מסתדרות נפלא. ברגע שתמר מגיעה למקום שיש בו אנשים, תוך שניה מתרכזים סביבה. זאת שנה שלישית שהן עושות פה קייטנה. לקחתי אותה לבית ספר, ותוך כמה דקות הילדים עמדו סביבה והיא החלה לספור להם בטורקית. יש לה גם חברים מהתקופה שהמשפחה גרה בירושלים. הן מרגישות פה מאד בבית. גם עם הנכדים האחרים החיבור הוא מיידי. אנגלית היא השפה העיקרית שלהן, הן חולמות באנגלית אבל כמובן מדברות עברית".

למה הן הכי מתגעגעות?

"לאוכל שלי. הן הכי אוהבות מרק קוסקוס, קוראות לו 'מרק של סבתא'. אני מאד אוהבת לבשל. כשהגעתי לגאנה תרגמתי לשף כמה מתכונים כדי שיבשל להן אוכל של בית, אבל זה לא צלח. כשהן הולכות יש חור גדול, זה ממש קשה. הן יהיו שם לפחות עוד שנה".

מאירה גוראי רז: "מה הסיכוי שהבת שלי תתאהב במישהו מסוף העולם שמאלה?"

"הקשר איתם כמעט יום-יומי". מאירה עם בעלה והמשפחה המתגוררת באלסקה, צילום באדיבותה

בחלומות הכי מוזרים שלה לא חלמה מאירה גוראי רז (66) שיום אחד בתה, לירון פלד גרין, מוזיקאית וזמרת, תמצא את אביר חלומותיה בדמותו של אפרו אמריקאי, אב לשתי בנות, איש צבא לשעבר המתגורר באלסקה. היא לא דמיינה שיום אחד בתה תעבור לגור בקצה העולם, ושם ייוולדו שני נכדיה, מיקה (4) ואיליי (1.5 שנה). אבל לחיים יש תוכניות משלהם, וזה קרה. בחיר ליבה של בתה היה בביקור קצר בארץ, ממש במקרה הוא ובתה נפגשו, האדמה רעדה וכל השאר היסטוריה.

מאירה, שניהלה שנים רבות חנויות, גילתה לפני שלוש שנים וחצי את הקסם שבצילום, הלכה ללמוד ומאז לא תימצאו אותה בלי מצלמה ביד. בר ובת מצוות, אירועים משפחתיים, תערוכות ופרויקט הדגל שלה, דף הפייסבוק "סשן פאשן", שאותו היא מנהלת יחד עם חברתה הטובה אירית דגמי. למאירה יש בן נוסף, אבל עדיין אין לה נכדים ממנו. "לירון  בתי למדה בבית הספר למוזיקה רימון, הוציאה אלבום אחרי חמש שנים של עבודה ופשוט עזבה הכל בעקבות האהבה, ועוד לאלסקה, שזה עולם אחר לגמרי", מספרת לנו מאירה. "היא ידעה שאין שם סצנה של מוזיקה, אין קהילה ישראלית, רק שני זוגות ישראלים וחב"ד".

הבנת את המעבר?

"מה הסיכוי שהילדה שלי תתאהב במישהו מסוף העולם שמאלה? דרק בעלה הוא איש עם נשמה ענקית, אי אפשר שלא ליפול שבי בקסם שלו. הם התחתנו באלסקה כשהיא כבר הייתה בהריון. זאת הייתה חתונה בעירייה, ללא משפחה. את מסיבת החתונה האמיתית הם עשו פה, כשמיקה בתם הייתה בת 5.5 חודשים. היום יש להם עסק של משאית-מזון וגם בית קפה שמוכר רק ופל מלוח ומתוק".

ואת מיקה נכדתך את למעשה רואה פעם ראשונה רק בארץ?

"לא, לא. נסעתי לאלסקה שבועיים לפני הלידה של מיקה. הייתי שם 4.5 חודשים. חזרתי לארץ יחד עם לירון ומיקה לחתונה, דרק הגיע קצת אחרינו".

מחרדת טיסות לביקורים אצל הבת והנכדים באלסקה

התגברה על חרדות הטיסות שלה. מאירה עם בתה והנכדה באלסקה, צילום באדיבותה

טיסה לאלסקה כוללת שלוש טיסות פלוס שתי תחנות קונקשיין. עניין של 24 שעות. בשביל מאירה, חרדתית טיסה ותיקה, זה היה מבחן חיים אמיתי. הטיסה הארוכה ביותר שלה הייתה לטורקיה, וגם אז היה לה לא קל. לקראת הטיסה לאלסקה עברה קורס NLP ובעזרת דמיון מודרך והרבה מנטרות מהסוג של 'אני תיכף רואה אותם', הצליחה. מאז היא כבר הייתה באלסקה ארבע פעמים. בתה הייתה בביקור סבתא ומולדת פעמיים.

הקשר איתם הוא יום-יומי?

"כמעט יום-יומי. יש הפרש זמנים של 11 שעות. כשמיקה שומעת את צליל החיוג של הוואטסאפ היא מיד צורחת 'סבתאאאא', ואז היא אומרת כמה משפטים ורצה לעיסוקיה. הקטנצ'יק שומע את הצלצול, מתלהב, תוך כמה דקות לוקח את הסלולרי, מתחיל לשוטט ביוטיוב ומנתק אותי בדרך. כשמיקה הייתה קטנה הייתי עושה לה בייביסיטר בטלפון. לירון הייתה נכנסת להתקלח, ואני הייתי שרה למיקה בטלפון. ילדים צריכים סבא וסבתא תומכים לידם. אני כל פעם נפעמת מחדש איך לירון מסתדרת לגמרי לבד".

איך אתם מבלים ביחד?

"כשהייתי בקיץ באלסקה לקחתי אותם לגנים ציבורים, יש שם דובים מסתובבים ואי אפשר סתם לקחת אותם לטיול בשכונה. הקיץ באלסקה הוא יפהפה, אבל החורף סיוט. לא יוצאים מהבית. אני קונה בארץ משחקי יצירה ומביאה להם. יש להם חיים משעממים לעומת ילדים שחיים פה. כשמיקה הייתה בת שלוש חגגנו לה פה יום הולדת וזה היה כאילו מישהו שחרר אותה לחופשי. הסתובבנו בתל אביב והיא פרחה. בכניסה לנחלת בנימין יש הופעות רחוב, והיא ניגשה למישהו ששר ורוקד והתחילה לרקוד, נפנפה לשלום לכל מי שעבר. נסיכה שלי. כשאנחנו מדברות בטלפון היא אומרת לי 'סבתא, בואי'. אני מנסה להסביר לה שאני בישראל אבל היא לא ממש מבינה וממשיכה 'אז בואי'. זה מאד קשה. אנשים שהנכדים שלהם פה הם כל הזמן סבא וסבתא. אני, כשאני נוסעת לאלסקה אני סבתא, ואז אני חוזרת לכאן ואני שוב מאירה".

"הסבתאות המודרנית היא לא רק אושר"

סוף סוף: הילדים עוזבים את הבית

לשמור על הנכדים? לא תודה

האם תפקיד סבא וסבתא להציב גבולות לנכדים?

הנכדים באים: יום כיף או בילוי מעייף?

בואו לדבר על זה בקהילת דילמות במשפחה של מוטק'ה