סיימה 12 שנות לימוד בגיל 61

אומרים שאין גיל להגשים חלומות. נראה ששרה בזר, אוטוטו בת 61 מנס ציונה, אמא לשלושה וסבתא לשמונה, היא ההוכחה החיה לכך. מי שנאלצה לפרוש מבית הספר בגיל 14 כדי לעזור בפרנסת המשפחה, השלימה לאחרונה 12 שנות לימוד בקורס ייעודי, ובכך הגשימה חלום שליווה אותה שנים (וגם סללה לעצמה את הדרך לקידום מקצועי, אבל עוד נגיע לזה).

בזר נולדה בצפת וגדלה ביפו בדירת שני חדרים למשפחה בת 10 נפשות. אבא פועל בניין, אמא עובדת ניקיון. "היינו במצב סוציו-אקונומי נמוך שחייב אותי לצאת לעבוד בגיל 14 כדי לעזור בכלכלת הבית", אומרת בזר. "חוץ משניים מאחיי כולנו יצאנו לעבוד בגיל צעיר כדי לעזור להורים. אני עבדתי במכבסה, עבדו איתי עוד 2-3 צעירים והשאר היו מבוגרים". בהמשך עברה לעבוד בחנות תכשיטי כסף, ובאותה תקופה גם הכירה את בעלה. "בגיל 18 וחצי התחתנתי", היא אומרת. "לצערי הרב, בגלל המנטליות המסורתית בבית, בנות לא התגייסו לצבא וגם אני לצערי לא שירתי. וזה משהו שכבר לא אוכל להשלים".

איך הרגשת, שנאלצת לעזוב את בית הספר בזמן שהחברים שלך עדיין למדו?

"אין ספק שהרגשתי צביטה בלב. הציונים שלי היו טובים, רציתי מאוד להמשיך ללמוד, אפילו בבית ספר מקצועי, אבל לא הייתה אפשרות. זאת הייתה תקופה אחרת ומציאות אחרת, וגם דור אחר. לא היינו מתמרדים אז".

בזר עבדה באותה חנות תכשיטים עד שהתחתנה, ואז הגיעו הילדים. "אני גידלתי אותם, הייתי בבית, והמפרנס היחידי היה בעלי", היא מספרת. "כשהם הגיעו לגיל 3-4 ונכנסו לגנים אני יצאתי לעבוד – עבדתי בעבודות מזדמנות, בחנויות בגדים, במפעלים". לפני 8 שנים עברה בזר עם בעלה לנס ציונה מראשון לציון, והחליטה שהגיע הזמן לעשות משהו למען עצמה ולהגשים את החלום הישן – לחזור לספסל הלימודים. "כל השנים הייתי בשביל המשפחה, הרגשתי שקודם כל הם – עזרתי לילדים וטיפלתי בנכדים. ואז, כשהנכדים גדלו ונכנסו למסגרות, החלטתי שהגיע תורי, הגיע הזמן שלי", היא מספרת. היא נתקלה במודעת דרושים במקומון של נס ציונה המחפשת עובדים לגני עירייה, ניגשה לראיון – והתקבלה. מאז היא סייעת בצהרונים של גני העירייה בעיר. "אני אוהבת את העבודה כי אני מאד אוהבת ילדים, זה סוג של שליחות בשבילי".

"את הילדים שלי דחפתי ללימודים כל הזמן"

הנכדה שאלה: "סבתא, אם לימודים זה כל כך חשוב, למה את לא למדת?". שרה בזר, צילום באדיבותה

את הילדים שלה, אגב, דחפה תמיד להצליח בלימודים. "מה שלא עשיתי בעצמי רציתי שהם יעשו, רציתי לתת להם את מה שלי לא היה, ולכן התאמצתי מאוד שהם ילמדו", היא מסבירה. "גידלתי את הילדים שלי בבית ודחפתי אותם ללימודים כל הזמן. הבן והבת שלי למדו במוסדות להשכלה גבוהה ויש להם תארים אקדמיים, ובן נוסף שלי בנה קריירה צבאית. הם הפיצוי שלי. התמוגגתי בטקסים שלהם והרגשתי גאווה גדולה כשסיימו את התארים. אני מאמינה שכל ילד צריך את התמיכה והדחיפה של ההורים".

לאורך חייה הרגישה בזר פספוס על שלא סיימה את לימודיה בבית הספר ("אפילו לא יכולתי לעזור לילדים שלי בשיעורי הבית, כי לא הכרתי את חומרי הלימוד"), אך נקודת המפנה הגיעה  לפני 3 שנים, באחת השיחות עם נכדתה, שהיתה אז בת 10. "נכדתי שאלה אותי בתמימות: 'סבתא, את כל הזמן אומרת שלימודים זה חשוב, אז למה את לא למדת?'. הסברתי לה מה היה המצב בבית ושאני הייתי צריכה לתת יד, אבל באותו הרגע היתה לי צביטה בלב", היא מספרת. "המשכתי הלאה, אבל אחרי כשנה רציתי להתקדם בעבודה ולהתחיל לעבוד כסייעת בגן בבוקר, במקום בצהרון. התנאי לקידום היה לסיים 12 שנות לימוד".

כעובדת מחלקת החינוך בעיריית נס ציונה פנתה בזר לעירייה, שהפנתה אותה לקורס בסבסוד מלא של האגף לחינוך מבוגרים במשרד החינוך, להשלמת 12 שנות לימוד במכללה העירונית של החברה העירונית רחובות. "החלטתי שאני הולכת על זה", אומרת בזר. "שנים רציתי לחזור ללמוד, וזה היה הטריגר שלי. בשבועות הראשונים ללימודים שברתי לרוע המזל את הקרסול, אבל גם זה לא שבר אותי. הייתי נחושה להגיע ללימודים בכל מצב, הגעתי בשנה הראשונה עם גבס וקביים לכיתה".

איך הגיבה הסביבה הקרובה להחלטה שלך?

"כל המשפחה פרגנה מאד ובשבתות עזרו לי ללמוד למבחנים. החתן שלי עזר במתמטיקה, בעלי עזר בהסעות כי אני לא ניידת. שלוש פעמים בשבוע הוא הסיע אותי לרחובות אחרי שסיים לעבוד".

"חיכיתי לימי הלימודים כל השבוע, הייתי רעבה לזה"

שרה בזר (חמישית משמאל) ושאר בוגרי הקורס להשלמת 12 שנות לימודים. צילום: יח'צ

החזרה לספסל הלימודים בעשור השביעי לחייה היתה עבור בזר מרגשת מאוד, ולצדה למדו לא מעט בעלי משפחות וגם בני הגיל השלישי. "היתה סביבה כיפית, התחברנו מאוד וגם פיתחנו הווי, ממש כמו בבית ספר", היא אומרת. "חיכיתי לימי הלימודים כל השבוע, הייתי רעבה לזה. מגיל 14 לא למדתי, התרגשתי מאוד לחזור ללמוד. הייתה תמיכה ענקית גם מצד המורים, שהבינו את הסיטואציה".

ובכל זאת, בטח התמודדת גם עם כמה אתגרים בדרך.

"האתגרים הגיעו כשהתחלנו ללמוד מתמטיקה. הרגשתי שאני מאבדת את זה, זה היה לי קשה, לא הבנתי מה רוצים ממני. הרגשתי שאני הולכת לאיבוד. אבל אילנה, רכזת התוכנית להשלמת השכלה במכללה, דיברה איתי וסיפרתי לה בדמעות על הקושי שלי. היא ענתה לי בשיא האמפתיה והבטיחה לעזור לי. היא אמרה לי: 'אל תגידי שקשה לך, תגידי לעצמך שאת יכולה ושתעשי את זה'. המילים המעודדות והמחזקות נתנו לי כוח. דאגו לי גם למורה פרטית שהסבירה לי את המתמטיקה בהמון סבלנות ובסוף קלטתי את כל החומר. התחושה הקשה השתנתה והכל בזכות התמיכה בי לאורך כל הדרך. לא נתנו לי ליפול ולהישבר, ומזל, כי הייתי קרובה לזה. ללמוד שנתיים בגילי ותוך כדי עבודה, מקצועות כמו לשון, הבנת הנקרא, מתמטיקה ומדעי ההתנהגות זה לא פשוט, אבל כשאת נורא רוצה את זה ויש לך סביבה תומכת, זה הופך להיות פשוט".

איזה מסר את רוצה להעביר לבני גילך בעקבות הצעד שלך?

"המסר שלי לבני גילי הוא לא לוותר, גיל הוא רק מספר. כשרוצים משהו תמיד אפשר להשיג אותו. אני ויתרתי על המון בשביל הלימודים האלו, זה היה מאמץ עילאי בשבילי, וזה היה שווה את הכל. זו דוגמה אישית לנכדים שלי, והם היו מאד גאים בי כשסיימתי. הסיפוק האישי זה משהו שקשה להסביר במילים. עכשיו אני מחכה שהקורונה תסתיים ואוכל ללמוד אנגלית, זה היעד הבא שלי".

האישה שמוכיחה שהשמיים הם הגבול

הגשימו חלום ישן והפכו לנהגות אוטובוס

ניצח את הטרשת והשתתף בטור דה פראנס